דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"בהבנה שלי, מתנה היא מחשבה עם עומק שנועדה ממש לשמח את המקבל. לרוב אני חוששת מפני החמצה, מפני כך שמקבלי המתנה שלי יתאכזבו, ירגישו שלא מספיק חשבתי עליהם, שלא מספיק טרחתי להכיר אותם כפי שהיו רוצים.
לכן, מצד אחד אני נהנית מאוד לתת מתנות, כי מה יותר כיף מלשמח? מצד שני, זהו אתגר הולך ועולה ברמת הקושי ככל שמושאי המתנות קרובים אליי. האם קלעתי לטעמם? האם המתנה שלי משדרת להם את אהבתי? האם חזרתי על עצמי? האם באמת שימחתי אותם?
באופן די מוזר, במשפחה שלנו ימי ההולדת לא ממש מתפרסים על פני כל חודשי השנה. הרוב המכריע נולדו בחודשי החורף (טבת-שבט-אדר), ויש כמה ייחודיים שבחרו להיוולד דווקא בזמנים פחות פופולריים. כך או אחרת, אם משום שקשה יותר לקלוע לטעמם המדויק של ילדים גדולים ואם משום הרצון בגיוון, לא להתקבע על רעיון אחד – להעניק מתנות דורש תשומת לב מיוחדת, ומבחינתי ביתר שאת בתקופה הזאת של השנה.
אבל מה זאת בעצם מתנה? שמעתי את החידוד היפה על המלה האנגלית present – מתנה, שבתצורת הפועל משמעותה גם להיות נוכחים – to be present. נתינת מתנה חומרית, גדולה ככל שתהיה אבל בלי נוכחות, בלי הקשר המיוחד שהיא אמורה לבטא כלפי המקבל/ת, תהיה משמעותית פחות. הסיכוי לחיבור המיוחל אולי ייחלש.
בשנים האחרונות אני מתמקדת בחוויה. המתנות שאני בוחרת לתת לאנשים שאני אוהבת לאו דווקא מגיעות ארוזות בקופסה, לאו דווקא עטופות בנייר מרשרש וסרט. אולי אזמין אותם ליום כיף, לספא, לארוחה טובה, לטיול בטבע, ובכל מקרה למשהו שנוכל לחוות יחד, שישאיר לנו זיכרון מתוק של קשר.
ואם כבר במתנות עסקינן, יותר ויותר אני מבינה, עד כמה נכונות כל הקלישאות על כך שכל דקה בחיים היא מתנה. רגע קסום עם ילד שמשתולל וצוחק, נוף מרהיב של הרי יהודה בחורף (כן, זה מה שנשקף מחלונות ביתנו!), שיחת עומק עם אדם אהוב, אפילו עבודה והודיה על כך שאני עוסקת במה שמעניין אותי – כל אלה מתנות לכל דבר ועניין.
מניחה כאן כחומר למחשבה: אם נצליח ללמד את היקרים לנו שהחיים, ההכרה בטוב ואפילו הם עצמם אלה המתנות הגדולות ביותר בחיים – הרי שדיינו.
