יעקב ספוקויניכבר במכה הראשונה שהביא על מצרים, העמיד ה' את פרעה במקומו האמיתי. ה' אמר למשה: "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר, וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ" [ז, טו].
רש"י מסביר: "יוצא [פרעה] המימה, לנקביו, עשה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו", ועל כך אמר הנביא יחזקאל [בהפטרה]: "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אֶלֹקִים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ, וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כׇּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק" [כט, ג-ד].
פרעה הגאוותן, שחשב את עצמו לבעל חיים קדמוני ובלתי מנוצח, יבוא על עונשו דווקא במקום החוזק שלו. הכלי יקר מסביר כי לכן הראה לו אהרון תנין, "שיהיה כוחו גדול מפרעה שנמשל לתנים". אבן עזרא מוסיף "כי אהרון נטה ידו והכה היאור, ונטה ידו כנגד כל הרוחות בפאת מצרים להפוך כל נהר [לדם] בארץ מצרים", להוכיח לפרעה שאיננו שולט במקור החיוּת של מצרים.
השליטה באספקת המים חיונית לכל שלטון. עוד לפני שקמה המדינה, דאגו מנהיגי היישוב לחבר כל נקודת התיישבות לקו מים מסודר. אחד המאבקים החשובים בעניין זה התרחש בנגב בשנת 1946. מלחמת העולם השנייה הסתיימה לא מזמן, מאות אלפי יהודים, ניצולי שואה ופליטים מארצות ערב התדפקו על דלתות הארץ, אך הבריטים הקשו את ליבם ולא אבו לקבלם. הבריטים המשיכו בגזרות הספר הלבן ותחמו את היישוב היהודי לגזרה צרה מאוד.
יתרה מכך, ביולי 1946 הגו הבריטים תוכנית חלוקה, תוכנית 'מוריסון-גריידי' [ע"ש הוֹגֵיה]. על פי התוכנית, רק 17% משטחי א"י יינתנו ליהודים. 40% לערבים ו-43% לבריטים. בשטח הבריטי נכלל כל הנגב. תגובת היישוב הגיעה במוצאי יום הכיפורים תש"ז. בלילה אחד הוקמו בנגב 11 נקודות יישוב – מכפר דרום ובארי במערב, ועד חצרים ונבטים במזרח.
המבצע המוצלח לא נעלם מעיני הבריטים, אך הם בחרו שלא לפגוע ביישובים. המבצע המוצלח כלל עלייה לנקודות, אך הוא לא הושלם, שכן אספקת המים נעשתה במכליות. המכליות היו נתונות להתקפות חוזרות ונשנות של הבדואים והמצרים, שרצו את המים לעצמם.
מקור המים החיים נמצא בבאר ליד ניר-עם. חברת 'מקורות' שהוקמה ב-1937, לקחה על עצמה את מלאכת חיבור צינורות המים בין כל 11 הנקודות. נדרשו צינורות באורך של 200 ק"מ. למהנדס שמחה בלאס נודע, שבלונדון הוצעו למכירה צינורות ששימשו את מכבי האש בעיר בעת המלחמה. הוא דאג להביאם לארץ.
מבצע הנחת הצינורות לא היה פשוט. החפירות התנהלו תחת עיניהם הבוחנות של הבדואים, והיה צורך בשמירה הדוקה לאורך הקווים. חלק מהבדואים שיתפו פעולה עם המבצע, לאחר שהובטח לו כי חלק מהמים יוזרם לכפריהם. חלק אחר חיבלו בהנחת הצינורות, והפלמ"ח הקצה יחידה מיוחדת שתסייע בשמירה על הצינורות.
הנחת הצינורות סייעה בידי המתיישבים להפוך את הנגב הצחיח לגן פורח. חברי ועדת אונסקו"פ – ועדת האו"ם לעניין א"י, שביקרו במצפה רביבים, שחובר אף הוא לקו המים, התלהבו מהפרחת השממה. לביקור זה הייתה השפעה מכרעת על ההחלטה לכלול את הנגב בגבולות המדינה.
בין המתלהבים היה נתן אלתרמן שכתב: לֹא פַּעַם נֶחְלְקוּ דֵּעוֹת חָכָם וּפֶתִי: אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה מִי עוֹשֶׂה? לְמִי יִתְרוֹן? אֶחָד מַכְרִיז: עוֹשִׂים אוֹתָהּ הַקַּבִּינֵטִים… אֶחָד סָח: הַנָּשִׂיא, אֶחָד סָח: הַסֵּנָטוֹר. נָכוֹן, אַךְ יִתָּכֵן כִּי עַד לְסוֹף דָּבָר, יֻבְרַר עוֹד, שֶׁאוֹתָהּ עוֹשֶׂה הָאִינְסְטָלָטוֹר, אֲשֶׁר כֵּיוֵן צִינּוֹר עִם בֶּרֶז לַמִּדְבָּר".
כשפרצה מלחמת העצמאות, ניסו המצרים לחבל שוב ושוב בקו המים. יישובי הדרום, מחוזקים ב"חיות הנגב" – לוחמי הפלמ"ח, הדפו אותם בעוז. כמו פרעה, גם המלך פארוק למד בדרך הקשה שהוא איננו שולט על מקורות המים החיים.
Yaakovspok1@gmail.com
