מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)תפיסת העולם הציונית דתית נתונה לאורך כל הדרך בין הפטיש החילוני לבין הסדן החרדי. הציונות הדתית רואה את הפתיחות להשכלה ולמודרנה כמרכיב מרכזי בתפיסת עולמה. בכך הופכת תפיסת עולמה ל"מורכבת", בלשון המעטה, וזאת באשר היא מנסה במידה רבה לרבע את המעגל וליצור מפגש בין שני מקבילים, שעל פי כל החוקים אינם יכולים להיפגש.
הניסיון ליצור הרמוניה בין דת ומודרנה מעמיד את הציונות הדתית במתיחות רעיונית קשה ומתמדת: מחד גיסא החילוניות, על החופש שבה, הקורצת לו לאדם הדתי כל חייו; ומאידך גיסא, היהדות החרדית הנראית בעיניו כמי שמקפידה ביותר על לימוד תורה וקיום מצוות, כמי שיראת השמיים שלה שלמה יותר, כמי שיהדותה שלמה יותר, ועל כן עשוי אורח חייו להעניק לו את ההרגשה שהוא פוסח על שתי הסעיפים.
גדול סופרי ישראל בעת החדשה, ש"י עגנון, שב לעיירת הולדתו בוצ'אץ' בשנות ה-30 של המאה הקודמת וזכה לקיתונות של שופכין על ציוניותו. בתגובה שטח עגנון את משנתו הציונית דתית בספרו "אורח נטה ללון", והבהיר למתנגדיה את עוצמת עומקה המתעלה על זו החרדית:
"מידה זו לייחס לעצמכם את התורה כאילו לכם בלבד ניתנת, מידה מרועעת היא. כל שכן שאתם עושים את התורה עניין לדברים שאינם של תורה. איני אומר שאנו חיים בה, אבל אנו רוצים לחיות בתורה, אלא שכלי נפשנו נשברים ואין יכולים להכיל אותה. התורה שלימה אלא שהארון שנתונה בו שבור. הכיסופין הללו שאנו נכספים יביאו אותנו לקבל את התורה שנייה, זאת התורה הנצחית שאינה נחלפת לעולם לא במסיבות הזמן וחילופי העיתים. בשעה שאתה וחבריך ידידי רוצים להשתלט בכוח התורה, רוצים אנו להשליט את כוח התורה על עצמנו. ואם יכולתנו קטנה, רצוננו גדול… דחויה היא היכולת, אבל הרצון חי. ואנו מקווים שירפא את כלי נפשנו השבורים".
במילים פשוטות: הדרך החרדית להתמודד עם המציאות המשתנה היא להתעלם ממנה, לברוח ממנה, בעוד הציונות הדתית ניצבת מולה באומץ ומחפשת את הדרך לחיבור בין היהדות למודרנה.
הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נקרע אף הוא לא מעט בין היהדות החרדית אליה היה מחובר נפשית לבין היישוב החדש בארץ, וביקר לעיתים קרובות את אנשי המזרחי על דרכם. ואולם, ברגע של כנות, של גילוי האמת הפנימית שלו, במלאת 20 שנה לתנועת המזרחי, שלח אליה איגרת המבטאת בתמציתיות מזוקקת את דרכה של הציונות הדתית, הדרך הנכונה שעל יהודי בדורנו ללכת בה:
"החומר האנושי הנשבע לדגל המזרחי ונאמן בבריתו, הוא בלי שום ספק ספג לתוך תוכו את הרוח הטבעי הנפשי של האומה יחד עם רוח הקודש שלה. אלו שני הרוחות היונקים זה מזה והמשפיעים זה על זה, וששניהם הם המעוררים בנו את הכוסף ואת התשוקה לעבודת התחייה והבניין.
"חברי המזרחי אינם שוכחים את החיים ואת המציאות, את הנפש ואת רגשותיה הטבעיים, ויחד עם זה, הם עומדים ישר על יסוד היהדות הנאמנה, ועל פי היהדות הזאת הם חפצים להחיות את עצמם ואת דורותיהם.
"שואפים המה לראות את צביון האומה בארצה בתור צביון שלם ומאוחד, אומה חיה ובריאה בגופה ובנפשה, חיה במסורת אבות וברגשי קודש. חפצים המה כי האומה בכל חייה המעשיים, המחשבתיים והרגשיים, תהיה מלאה טל חיים ורעננות יהדותית, לא רק בצורה שמימית עליונה המיוחדת רק ליחידי סגולה, בעלי פרישות יתירה ובעלי נטיות של נזירות המביאה לידי התמרמרות נגד החיים וסדריהם, כי אם גם בצורה עממית ארצית, בעלת ביתית יהודית, ספוגה רוח של זוהר וחן של קודש, צורה המוכשרת לבוא לידי התאמה עם המון רחב פועל ועובד על שדה החיים החומריים והרוחניים, השואף ליצירה של בניין ולהתגשמות גאולה בצעדים מדודים, בלי הפרזה של דרישות מופלגות, ובלי רוח של מדנים וקטגוריות".
השלמות היהודית – אומר הרב קוק – איננה בשמיים. רק חיים ארציים עטופים בערכי התורה הם המתכון לחיים יהודיים שלמים: "צביון שלם ומאחד".
במשך 75 שנים השלימה הציונות הדתית, בטעות, יש לומר, עם דרכה של היהדות החרדית, עם תווית ה"מזרוחניקיות". לא עוד. שיעור הנופלים הכואב מקרב הציונות הדתית מחייב את הציונות הדתית להפנים כי הדרך החרדית לא רק שאיננה נכונה, היא מסכנת את המפעל הציוני. על הציונות הדתית להאמין בדרכה, להתייצב אל מול המראה ולהרגיש טוב עם מה שניבט אליה ממנה. איגרתו של הרב קוק היא נר לרגלנו, ומן הראוי שכל יהודי בעל השקפת עולם ציונית דתית יישא אותה בכיסו.
