ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת יתרו היא אחת הפרשות הפוליטיות ביותר בתורה, גם אם נדמה לנו לעיתים שהיא "רק" פרשת מתן תורה. לא במקרה היא נפתחת לא בהתגלות א-לוהית, אלא בביקורת אנושית. יתרו, כהן מדיין, איש חוץ, מגיע אל מחנה ישראל ומטיח במנהיג הגדול ביותר בתולדות העם משפט חד, נטול יראה: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה".
זהו רגע נדיר של פיכחון. משה – הנביא, המנהיג, מחולל הניסים – מתגלה כמי שמערכת הנהגתו אינה בת-קיימא. הוא מרכז בידיו סמכות, שיפוט, הנהגה ואחריות, וכתוצאה מכך שוחק את עצמו ואת העם. יתרו אינו מערער על סמכותו של משה, אלא על מבנה הסמכות. לא על החזון, אלא על המנגנון. רק לאחר תיקון המבנה – האצלת סמכויות, היררכיה, גבולות – מתאפשר מתן תורה.
הסדר הזה איננו מקרי. התורה אינה ניתנת ליחידים מבריקים, אלא לחברה. וחברה זקוקה לא רק לערכים, אלא למסגרות שיכולות לשאת אותם.
במבט זה, ביטול פרס דבורה עומר לספרות ילדים אינו אירוע שולי או טכני. הוא משמש מדד. לא לאיכות הספרות, אלא למעמד התרבותי של המילה הכתובה בתוך מארג הערכים הציבורי. דבורה עומר לא הייתה סופרת ילדים "במובן הצר"; היא פעלה במרחב שבין סיפור, זיכרון קולקטיבי ואתוס אזרחי. ספריה שימשו גשר בין עבר להווה, בין ביוגרפיה לאידיאל, בין מורכבות אנושית לנרטיב לאומי.
כאשר חברה מוותרת על סימני ההוקרה שלה כלפי תרבות – ובפרט תרבות הפונה לדור הצעיר – היא מאותתת על סדר עדיפויות. לא מתוך רוע, אלא מתוך עייפות. מתוך קוצר רוח. מתוך העדפה של מדיד, מיידי, מתוקצב לכאורה, על פני תהליכים ארוכי טווח שאין להם תשואה פוליטית מהירה. ביטול פרס דבורה עומר לספרות ילדים הוא לא עניין טכני, אלא אמירה חינוכית.
דבורה עומר לא הייתה רק סופרת מצליחה. היא הייתה קול חינוכי, תרבותי וערכי. ספריה עיצבו דורות של ילדים, חיברו אותם לסיפור הציוני, לדמויות מופת, לשאלות של זהות, אחריות, אומץ ורגישות אנושית. "דפי תמר" שלה היו סדרת הספרים שעיצבה את ילדותי. דרך סיפור פשוט ונגיש היא פתחה לב, מחשבה ושייכות.
ביטול פרס הנושא את שמה הוא סימפטום למציאות רחבה יותר: היחלשות המעמד של ספרות הילדים, ושל התרבות בכלל, במערכת הערכים הציבורית. זהו מסר בעייתי דווקא בעידן שבו ילדים זקוקים יותר מתמיד לסיפורים עמוקים, למילים שמארגנות רגש, למודלים מורכבים של טוב ורע, של זהות ושייכות.
כאנשי חינוך, כהורים, כסבים וסבתות, חשוב שנעצור ונשאל: איזו תרבות אנחנו מבקשים להנחיל לדור הצעיר? האם ספרות ילדים היא מותרות – או צורך נפשי וחינוכי בסיסי? אולי דווקא עכשיו, כשהפרס בוטל, האחריות עוברת אלינו: להמשיך לקרוא עם ילדים ספרות טובה, להמליץ על ספרות איכותית, להילחם על מקומה של המילה הכתובה בעולם של מסכים מהירים. ספרות ילדים טובה אינה נוסטלגיה. היא תשתית. ועל תשתיות חינוכיות – לא מוותרים.
פרשת יתרו מזהירה מפני הנהגה שמתקיימת על כוח בלבד. תרבות היא אחת הדרכים העמוקות ביותר לארגן כוח מבלי להפעיל אותו. היא מציבה מודל של אחריות מדורגת: שרי עשרות, שרי מאות, שרי אלפים. לא הכל מתנקז למרכז אחד. זוהי תפיסה אנטי-כריזמטית במובהק. היא אינה סומכת על אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, אלא על מבנה שמאפשר תיקון מתמיד. בשיח הציבורי על מערכת החינוך אנחנו מרבים לשאול: למה הטובות והטובים לא באים?
אבל אולי השאלה העמוקה יותר היא: איך אנחנו גורמים לכך שהחלום יהיה – להיות גננת, להיות מורה. בגאווה. בבחירה. בשליחות. איך גורמים לטובים ולטובות לבחור בחינוך? זו שאלה המשקפת את היחס שלנו למקצועות תשתית. חברה שמבקשת חוסן, אך שוחקת את נושאי התפקידים שמייצרים אותו, פועלת בניגוד לאינטרס שלה עצמה.
יתרו אינו מציע למשה לעבוד יותר, אלא פחות – אחרת. הוא אינו דורש הקרבה נוספת, אלא שינוי תפיסתי. הנהגה שאינה יודעת לשמור על אנשיה, תישאר לבסוף בלי אנשים. זהו שיעור שאינו מוגבל למערכת החינוך. הוא נוגע לכל מערכת ציבורית: בריאות, רווחה, ביטחון. בכל מקום שבו אין גבולות, אין גיבוי ואין כבוד מקצועי – השחיקה הופכת לשיטת עבודה.
המסר העמוק של פרשת יתרו הוא אזהרה: ערכים ללא תשתית עלולים להפוך לאלימות. אידיאלים ללא מנגנונים עלולים לקרוס. חברה שמקדשת חזון אך מזלזלת בפרטים הקטנים – בפרסים, במילים, בגבולות, באנשי המקצוע – בונה הר גבוה ללא שביל גישה.
מתן תורה מתאפשר רק לאחר תיקון אנושי, ארצי, מנהלי כמעט. לא טוב הדבר אשר אתה עושה – זו אולי קריאת ההשכמה של הפרשה לדור שלנו: לפני שנדבר על זהות, על ערכים, על עתיד – עלינו לשאול אם המבנים שלנו מסוגלים לשאת אותם.
