עו"ד פרופ' אבי וינרוטהגלות במצרים הייתה פיזית, אך גם רוחנית. נאמר (דברים ד', ל"ד) כי הקב"ה בא למצרים "לקחת לו גוי מקרב גוי", ודרשו חז"ל (מכילתא בשלח, פרשה ו') כי עם ישראל התערה בקרביים של המצרים, כעובר במעי אימו שהוא חלק בלתי נפרד ממנה. חז"ל אומרים (ויקרא רבה, כ"א) "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה, אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות, אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים".
ישראל נפלו לתהומות של סיאוב והגיעו לשער האחרון משערי טומאה (זוהר חדש בתחילת פרשת יתרו). על כן נאמר (שמות ו', ו') "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם". הייתה גאולה פיזית "מעבודתם", והייתה גאולה מן השפל הרוחני המכונה "סבלות מצרים".
ברם, מי שנמצא בתהומות הטומאה לא סובל מהסביבה, שהרי הוא רגיל אליה ולא שונה ממנה. מדוע מכונה הדבר "סבל"?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי לא היה סבל רוחני שפסק עם הגאולה. להיפך, הגאולה התבטאה בכך שהנאות מצרים הפכו להיות סבל. היעדר היכולת לסבול את מצרים הוא גאולה רוחנית.
לעֵבד אין משמעות בחיים, והוא מפצה את עצמו בהגשמת סיפוקים פיזיים. אך אלו מספקים הנאה רגעית, שאחריה האדם חווה נפילה, ריקנות ואף דכדוך. המרכיב העיקרי של אושר הוא משמעות, לא הנאה. אדרבה, מי שמסוגל לדחות סיפוקים גשמיים בדרך להישגים – חש אושר. "טוב להיות טוב".
אדם המצוי במרוץ אחר הנאות פיזיות משול לעכבר הרץ על גלגל, בריצה אין סופית שאינה מובילה לשום מקום אך נוטלת את שלוות הנפש. היחלצות ממעגל זה היא מעבר מסבל לאושר ולחירות. זוהי יציאת מצרים.
אכן, הכתוב אומר (בראשית מ"ט, כ"ו) "עד תאוות גבעות עולם". רש"י מבאר כי "תאווה" היא קצה וגבול. מי שמבקש להגשים סיפוקים חותר אל קו האופק המתרחק כל אימת שאדם מנסה להתקרב. בקהלת (ה', ט') נאמר "אוהב כסף לא ישבע כסף" ואומרים חז"ל (קהלת רבה א', י"ג) כי אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. יש לו מנה – רוצה מאתיים".
לכאורה, בדוגמה מספרית זו האדם השיג חצי מתאוותו, כי הוא רוצה מאתיים אך מנה יש לו. אין זאת אלא שבמרוץ אחר החצי הבלתי מושג, אין האדם מעריך את החצי שכבר יש לו.
בהתאם לרעיון זה, מבאר רבי לוי יצחק את דברי חז"ל (ביצה דף ט"ז עמ' א') כי "נשמה יתירה" ניתנת לאדם – בשבת, כי בשבת האדם מקבל נקודת מבט שונה על חיי החולין שלו. הוא חווה חיים של קדושה ומנוחת הנפש. פסק הזמן ממרוץ החיים מאפשר לו לעצב סולם ערכים עם סדרי עדיפויות שונים.
כתוצאה מחוויית השבת, הופכים אף ימי השבוע לנעלים יותר. לכן נאמר בגמרא במסכת שבת דף קי"ח, עמ' ב' כי "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים". רבי לוי יצחק מבאר כי לא די בשבת אחת. כי זו נחוצה כדי לתת נקודת השקפה נכונה על מציאות החול, כך שהאדם יידע שהריצה אחר תאוותיו הגשמיות היא מנגנון הרס עצמי שמרחיק אותו מאושר. הנשמה היתירה בשבת הראשונה מלמדת להתענג מחיים של משמעות וקדושה.
אבל, אחרי השבת באה "מוצאי שבת" והאדם עלול לחוות ירידה במדרון התלול של החזרה אל חיים של מרוץ אחרי הגשמת סיפוקים פיזיים. רק אם אדם גורר את השבת הראשונה אל ימי החולין עד שהם נהפכים לגשר משבת אחת לשבת השנייה, שבאה אחרי ימי החולין שבתווך, הרי שהוא חווה גאולה.
רבי לוי יצחק מלמדנו אפוא פרק בהלכות חירות האדם. היציאה ממצרים היא יציאה מעבדות לחירות גם במובן זה שהאדם חדל להיות עבד ליצריו. יציאת מצרים זו מתרחשת בכל דור ודור ואצל כל אדם ואדם, בשלב כלשהו של חייו, כשהוא עובר מחיים של מרוץ אחר הגשמת סיפוקים, לחיים של משמעות רוחנית ודחיית סיפוקים. זוהי שעת גאולתו, הפיזית והרוחנית.
