יום העצמאות

הרב חגי לונדין
ר"מ בישיבה הגבוהה-הסדר חיפה

יום העצמאות
לאחר גירוש ספרד, בסופם של ימי הביניים, מגיעה האומה הישראלית לאבדן התקווה: "העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אֹמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יחזקאל לז, יא). אם ה"יציאה לחוץ לארץ הוא הקבר ורימה מסובבת עלינו", אולם "מכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות", הרי עם פיזור המרכז הרוחני והלאומי האחרון – "נרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור… שחה לעפר נפשנו, ואנחנו מקווין עתה לתחיית המתים" (סוף ההוספות לספרא דצניעותא, ליקוטי הגאון).
דווקא מאותה נקודת שפל, מתחילה להתנוצץ התחייה הלאומית – "כה אמר ד' אלהים הנה אני פֹתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" (יחזקאל לז, יב). ראשיתו של קיבוץ הגלויות הינו באנשי הקודש: לפני כארבע מאות וחמישים שנה, מתגלה "קול המדבר מפי החסיד" (של"ה שבועות, פרק נר מצוה ח), בבית מדרשו של רבי יוסף קארו, ממגורשי ספרד שבתורכיה, המכריז בתיקון ליל שבועות: "עלו לארץ ישראל כי לא כל העיתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם כי טוב הארץ העליונה תאכלו… הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו…". בעקבות כך, עולה ה'בית יוסף' עם תלמידיו לארץ, ומייסד קיבוץ התחלתי של תלמידי חכמים בצפת. מספר דורות אחריהם מגיעה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, המקימים קהילות ו'כוללים' בירושלים ובערי הקודש.
זהו השלב הראשוני בחזרת האומה לארצה: "ותִּקרבו עצמות עצם אל עצמו" (יחזקאל לז, ז) – העצמות, "שהן התלמידי חכמים שבישראל, מעמידי הגוף" (סוף ההוספות לספרא דצניעותא, ליקוטי הגאון), שבות ומתקבצות בארץ ישראל. עיסוקם של אותם תלמידי חכמים הינו בצדדים הרוחניים: למדנות תורנית ותפילה, ופרנסתם מכספי 'החלוקה'. אין עדיין תנועת חיים לאומית – אולם מכל מקום זהו הבסיס הראשוני לכך.
קיבוץ הגלויות ממשיך לקרום עור וגידים בפרסום ספריהם של הרב קלישר והרב אלקלעי, הקוראים לעלייה לארץ ישראל, ובהתעוררות הישוב הישן ליציאה מן החומות ולייסוד מושבות כפתח תקוה וגיא אוני. במקביל, בעקבות הפרעות ברוסיה – נוסדת תנועת 'חובבי ציון' ומגיעה תחילתה של העלייה הראשונה.
עקב פרשת דרייפוס בצרפת, מוקמת התנועה הציונית על ידי הרצל ומקורביו – יהודים מתבוללים ממערב אירופה, המאוכזבים מן האנטישמיות המודרנית. התנועה, הזוכה לפופולריות רבה, מנהלת מגעים מדיניים במגמה להשיג רישיון לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל, והופכת את המודעות לבעיה היהודית ולפיתרון הציוני לנחלת הכלל.
העלייה השנייה, כיבוש הארץ בידי הבריטים והצהרת בלפור, אשר הוכרזה על ידיהם במהלך מלחמת העולם הראשונה – נותנות משנה תוקף לתנועה הציונית ועוזרות לגיבושה של 'המדינה שבדרך'. החרפת העימות עם ערביי ארץ ישראל, במקביל לעליות הנוספות, מחזקות את הישוב ויוצרות תשתיות חברה, כלכלה וביטחון.
זהו השלב השני בתחיית האומה: "וראיתי והנה עליהם גִּדים ובשר עלה וַיִּקְרַם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם" (יחזקאל לז, ח) – בניית הצד החומרי, צעדים ראשונים בניהול חיים עצמאיים. הדברים מופיעים עדיין בתנועות סקטוריאליות וללא מסגרת ממלכתית – אולם הבשר והגידים נקרמים. ישנו תהליך צמיחה של חיים לאומיים.
הלקח הכואב, בדבר חוסר יכולתה של האומה להתקיים במציאות הגלותית, המתברר בשואת יהודי אירופה – משמש כתמריץ לבניין הבית הלאומי. העם היהודי כולו יוצא למאבק למען הקמת המדינה: שארית הפליטה באירופה פועלת במסגרת הבריחה וההעפלה, יהדות אמריקה מתגייסת ותומכת פוליטית ופיננסית במאבק, ביהדות המזרח ישנה התעוררות ציונית מוגברת על רקע הסלמת הסכסוך הישראלי-ערבי ובארץ מתנהל במלוא עוזו מאבק המחתרות. כל זאת מביא ל'האי יומא דקא גרים', ה' באייר ה'תש"ח – בו מוקמת מדינת ישראל.
זהו השלב השלישי: "ויאמר אלי הִנָּבֵא אל הרוח, הנבא בן אדם, ואמרת אל הרוח כה אמר ד' אלהים מארבע רוחות בֹּאִי הרוח וּפְחִי בהרוגים האלה ויחיו" (יחזקאל לז, ט) – הפחת החיוּת בעצמות ובבשר, הופעת המציאות הממלכתית. כדבריו של הרב צבי יהודה ("לתוקף קדושת יום עצמאתנו", לנתיבות ישראל א): " …הנה הגענו, דרך כל קורבנותינו המרובים והנוראים שבארץ ושבגולה, עם כל הניסים והנפלאות שנתגלו במערכותינו הצבאיות והמדיניות, אל פרק זמננו זה ואל קיום מצוותנו זה. אמנם, נס הניסים ופלא הפלאות, היסוד והשורש של כל אלה אשר הראנו ד', הלא הוא עניינו של היום הזה: הכרזת ההחלטה כי קמה ותהי מדינת ישראל, כי התחילה קמה וגם ניצבה עצמאות שליטתנו על ארץ אבותינו מורשת נחלתנו".
תשס"ו