הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מה היה קורה אילו היינו מורידים את ז"ל מחז"ל? זו השאלה שמנחה אותי בניסוח ההלכה הישראלית.
אם אנו פותחים את הספרות התלמודית אנו מגלים שחז"ל, חכמינו זיכרונם לברכה, עסקו בכל תחומי החיים. בניגוד לנטייה המצמצמת את היהדות למצוות שבין אדם למקום, חכמי התלמוד גם בעניינים של היומיום, בין אדם לעצמו ובין אדם לחברה. הם דנו באופן בניית המחיצה בחצר משותפת, ומה קורה במקרה בו אחד השותפים לא רוצה להשתתף בבנייתה. הם עסקו בתאונות דרכים (שור שנגח את הפרה), בשאלה מה יחזיר אדם שגזל קורות וכבר השקיע אותן בתוך בית שבנה, בנזקים שאדם עושה ברשות הרבים, ובעוד הרבה שאלות מחיי היומיום.
השאלה שאני שואל את עצמי בעקבות כך, היא איך היה נראה התלמוד אם הוא היה נכתב היום? אילו מסכתות חז"ל היו כותבים, אם הם לא היו ז"ל אלא חיים וקיימים?
אני בטוח, למשל, שכחלק מהדיונים על תשלומי נזק, הם היו מתייחסים גם לשיימינג. היו דינים מפורטים העוסקים בקניין רוחני ובזכויות עליו. היו התייחסויות לסמכות המדינה ולחלוקה צודקת של משאבים רפואיים, וגם הייתה מסכת שלמה שעוסקת כולה בהלכות מסכים. איך מתנהלים נכון עם טלפונים חכמים ורשתות חברתיות שמשתלטות על תשומת הלב שלנו? כל אלה הם נושאים קיומיים, שרלוונטיים לעיצוב החיים הפרטיים והמשותפים שלנו כאן ועכשיו. ותורת ישראל, כתורת חיים, ודאי צריכה להביע דעתה עליהם.
הבעיה היא שחז"ל הם ז"ל, ואנו נוטים לייחס קדושה בעיקר למי שכבר לא חי איתנו או לטקסטים שנכתבו בעבר הרחוק. וכך, סוגיות שמעצבות את חיינו העכשוויים נותרות מחוץ לקאנון ההלכתי ולא זוכות למענה על פי השקפת המסורת היהודית. פה ושם נמצא אולי התייחסויות ספורות לכך בכתבי עת או בשו"תים מקוריים, אך זה מעט מדי, וחמור מכך – לרוב זה חסר מעוף ולא נותן מענה ראוי לשאלות.
זאת משום שהמקורות ההלכתיים הקלאסיים לא הכירו את העולם המודרני שבתוכו אנו חיים. מערכת המושגים ותפיסות העולם היו שונות לגמרי, ולכן מי שינסה למצוא מקורות שיספקו לו מענה ישיר לשאלות השעה – כמעט ולא ימצא.
זו הסיבה שהלכה ישראלית לא רק צריכה להרחיב את תחומי העיסוק שלה אל מעבר למה שמצוי בקאנון ההלכתי, אלא גם לשנות את המתודה שלה. כיום, ספרות ההלכה הקלאסית פועלת בעיקרה בשיטת 'העתק-הדבק'. פוסק ההלכה מחפש תקדימים למקרה שעומד לפניו, מנסה לדמות מילתא למילתא, ובכך להעתיק את ההלכה שנאמרה במקום אחד ולהחיל אותה על מקום אחר. הוא יצטט פסקי הלכה מתשובות האחרונים ובכך יסמוך את דבריו – שוב – על מקורות של חכמים שקדמו לו, ז"ל.
אבל מה לעשות שהעולם השתנה? אפילו חכמי האחרונים לא הכירו בשר מתורבת, ורשתות חברתיות, וזכויות אזרח, וריבונות יהודית, וטכנולוגיות מתקדמות, ועוד ועוד גורמים ששינו את עולמנו? מאיפה נמצא מקורות שיעזרו לנו בניסוח הלכות לשימוש במסכים? היכן המקורות שילמדו אותנו על השתלת איברים או דינו של בשר מתורבת? מי שקורא תשובות בעניינים הללו רואה את הניסיונות הלא-מוצלחים למצוא לכך תקדימים בסוגיות שלא בהכרח קשורות לעניין.
כדי לדון בסוגיות עכשוויות בצורה רצינית, במקום להעתיק את חז"ל לימינו, צריך להמשיך את חז"ל בימינו. יש להפוך את הדיון התורני לחי, שפועל כאן ועכשיו, על פי סברות עכשוויות, ודיונים חיים. חובה להתייחס למקורות העבר. אבל אין לצפות שנמצא בהם תשובה ישירה לשאלות שלנו.
הדרך הנכונה היא לקחת השראה מהמקורות ההלכתיים, לרדת לעומקם ולהבין לא רק מה הם אומרים, אלא אילו ערכים ורעיונות הם מקדמים, מהי הרוח הנושבת בהם, ולאור כל זאת לנסח את ההלכה העכשווית. בכך אנו הופכים ליצרני ההלכה ולא רק למעתיקי ההלכה, בדיוק כמו שחז"ל, וכל פוסקי ההלכה, היו בתקופתם.
זה טבעה האותנטי של התורה שבעל פה, שמתפתחת ונלמדת בכל דור. ברגע שהופכים תורה זו לתורה שבכתב, ועוקרים ממנה את הכוח היוצר של חכמי הדור, חונקים אותה. או אז אנחנו הופכים לקראים, רק שבמקום התורה שבכתב אנו שמים את השולחן ערוך.
עוד על המתודה נרחיב בטור הבא, אבל כאן אחתום בהערה חשובה: דרך זו בהלכה לא חייבת להיות 'ישראלית'. למעשה, מי שמשקף אותה יותר מכל הם רבני האורתודוקסיה המודרנית או רבני צפון אפריקה, ואילו דווקא בארץ ישראל פחות עשו זאת. תפקידנו הוא להביא רוח זו לארץ, כדי לתת מענה לסוגיות שמעסיקות אותנו כאן ועכשיו.
