הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בטור הקודם עמדנו על התפיסה המהפכנית של החסידות בנושא 'עבודה בגשמיות'. החסידות חידשה שאפשר לעבוד את א-לוהים גם לא דרך לימוד תורה או עשיית מצוות, אלא בחיים גשמיים ואפילו בשתיית משקה טוב. אם אדם יודע לכוון את מחשבתו 'למעלה', דהיינו שהוא יודע לחבר כל דבר ודבר שהוא עושה לעולמות העליונים ולזהות את שורשם במקור העליון, הרי שהוא עובד את א-לוהים גם בעודו עושה מעשים גשמיים לחלוטין. לראשונה, החיים הגשמיים עצמם לא נתפסו רק ככלי או כאמצעי לעבודת ה' האמיתית, הנעשית בקיום מצוות, אלא הם הפכו לעבודת ה' עצמה.
אבל לתפיסה זו יש מחיר. הרי לא כל אדם יודע לייחד ייחודים ולקשור את מעשיו הגשמיים לעולמות עליונים. לשם כך צריך את הצדיק החסידי, שדרכו ניתן יהיה לעשות זאת. הדבר יוצר תלות רוחנית טוטאלית באדם – שגדול ככל שיהיה, הרי שהוא אדם – ואת זאת אין אנו רוצים. הדבר אף מנוגד לתורה, שהעידה שכל עם ישראל עומד בשווה בפני הא-לוהים, קטון כגדול.
מעבר לכך, תפיסה זו עושה מעין פיצול בין המעשה ובין המחשבה. האדם עושה מעשה בעולם הזה, אך צריך לכוון לעולמות עליונים וגבוהים. כך שאמנם יש כאן כניסה לעולם המעשה, אבל מצד שני יש כאן גם יציאה ממנו. לדעתי, תפיסה ארצישראלית נוגדת זאת.
כיצד אם כן ניתן לפתח 'דתיות ציונית', כזו שרואה ערך דתי בעיסוק בחיי חולין? בנקודה זו אנו מגיעים אל הראי"ה קוק ואל אחת מתורותיו המהפכניות, אותה כתב בפרק שכותרתו "בכל דרכיך דעהו".
כדי להבין את הראי"ה, ניעזר בחג הסוכות. חשבו על זה. מה המצווה בחג הסוכות? בכל חג יש מעשה שנדרש מאיתנו כדי להנכיח אותו – בפסח אנו אוכלים מצה; בראש השנה תוקעים בשופר; ביום כיפור מתענים. אבל מהו המעשה הנדרש בחג הסוכות?
מי שפותח את ספרות ההלכה מגלה שאין מעשה מסוים מבוקש. "כיצד מצות ישיבה בסוכה", שואל המחבר בשולחנו הערוך, ועונה: "אוכל, שותה, ישן, מטייל ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה". המצווה בסוכות היא להמשיך לעשות את כל המעשים שאנו עושים בשגרה – לאכול, לשתות, לישון ולבלות – אבל במקום בבית – בסוכה. הווה אומר: לא המעשה עצמו הוא המצווה בחג הסוכות, אלא הדרישה לעשות את מעשי היומיום בסביבה אחרת, במעטפת שונה. ברגע ששינינו את הסביבה, המעשה עצמו הופך לאחר. פתאום לאכול ולשתות, לישון ולבלות – מה שפעם היה מעשה חולין סתמי – הופכים למצווה.
דומה הדבר למי שאוכל קורבנות בבית המקדש. האכילה היא אותו מעשה שהוא עושה בביתו מדי יום. גם הבשר – טעמו זהה. מה שמבדיל את אכילת הקורבנות מאכילת הבשר בבית הוא המעטפת. ברגע שאדם אוכל את הקורבן בפני א-לוהים, אז האכילה עצמה הופכת לעניין קדוש.
בהיבט הזה שונה חג הסוכות משאר חגי השנה. חג הסוכות מדמה מציאות של מקדש בתוך הבית. הוא כאילו מעתיק את הסביבה המקודשת מהר הבית אל חצרו או מרפסתו של האדם הפרטי. ואז, כל מה שנעשה שם הופך לקדוש. זה הרקע לקביעה המופיעה בזוהר, שהסוכה היא 'צלא דמהימנותא'. אדם שיושב בסוכה יושב בצל האמונה, וממילא כל דבר שהוא עושה שם הופך למצווה.
סוכה איננה המצווה היחידה המאופיינת בכך. מימרה מפורסמת המיוחסת לגאון מווילנא אומרת שיש עוד מצווה אחת, שבה אדם מקיים אותה בכל גופו כל העת. זוהי מצוות יישוב ארץ ישראל. מי שחי בארץ ישראל, חי במרחב שמקודש מכל הארצות, ולכן כל פעולה שהוא עושה הופכת לחלק ממצוות יישוב הארץ. ארץ ישראל היא כמו סוכה גדולה עבור היהודים המתגוררים בה.
תובנה זו מספקת לנו מבט אחר על חיי החולין. שלא כמו שטענה החסידות בנוגע לעבודה בגשמיות, מי שחי חיי שגרה בסוכה לא צריך לקשור במחשבתו כל דבר ודבר שהוא עושה לעולמות העליונים. אמנם, לדעת הב"ח, מפרשני הטור, יש לכוון במיוחד בישיבה בסוכה לזכור את הסוכות שבהן הושיב הקב"ה את בני ישראל, ואם לא עשה כן לא קיים את המצווה. אבל להלכה מקובלים אנו שגם בלי כוונה מפורשת, האדם עשה מצווה. ומדוע? כי כאשר המעטפת היא כולה מצווה, אין צורך בכוונה מיוחדת. מי שחי בתודעה מתמדת של אמונה, לא זקוק לקשור כל מעשה לא-לוהים. המעשה עצמו ממילא קשור אליו.
כל זה מביא אותנו אל דבריו המהפכניים של הראי"ה קוק, אותם נראה בטור הבא.
