הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)עד לפני כמה עשורים, חילונים לא נקראו בשם זה. הם נקראו חופשיים, מפני שראו עצמם חופשיים מעולה של ההלכה. ההלכה היהודית הצטיירה כמערכת כפייתית הנקבעת על ידי גורמי סמכות, מוטלת על האדם מבחוץ, ואינה מותירה לו מרחב לבטא את דרכו העצמאית. על כן, מי ששחרר עצמו ממערכת זו ראה עצמו כחופשי.
אבל האמת היא שההלכה ביסודה הפוכה מכך. לא רק שהיא אינה מבוססת על כפייה, אלא שכמנגנון חברתי היא נועדה להיאבק בכך. מבחינה זו, אני מסופק אם יש עוד מנגנון מהפכני כמוה.
בספרו החשוב 'יציאת מצרים כמהפכה' מעלה הפילוסוף מייקל וולצר הבחנה מעניינת. בשום מקום לאורך יציאת מצרים אלוקים לא אומר למשה שהוא הולך לתת לבני ישראל את התורה. בניגוד למקובל לומר, הפסוק "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה" איננו מכוון למתן תורה אלא לעבודת אלוקים, קרי להקרבת הזבחים והעולות בהר סיני. מדוע לא גילה אלוקים לבני ישראל ולמשה עצמו שהוא הולך לתת להם תורה?
תשובתו של וולצר חדה: לו היה אלוקים מספר לעם ישראל שהם הולכים לקבל את התורה בעת היותם עבדים במצרים, עבודת האלוקים לא הייתה שונה במהותה מעבודת פרעה. במקום מלך שמשעבד אותם לרצונו, הם היו מקבלים אלוקים שמשעבד אותם לרצונו. אלוקים ופרעה היו אז על אותו מישור.
אך עבודת אלוקים אינה כעבודת פרעה. בעוד עבודת פרעה התבססה על כפייה, מסביר וולצר, עבודת אלוקים מבוססת על יחסים של ברית, על נאמנות. לכן, קודם מתן תורה היה צריך להוציא את עם ישראל ממצרים. רק לאחר שהיו בני חורין, משוחררים מהשעבוד למלך בשר ודם, אלוקים הציע להם לקבל את התורה. ורק משנענו לכך בחיוב, כאנשים בני חורין, הוא נתן להם את התורה. מכאן – שוב, בניגוד למקובל לחשוב – התורה לא מבוססת על כפייה אלא על ההפך מכך, מתוך התחייבות למערכת חוק שהעם עצמו שותף בקבלתה.
(ואם תשאלו: והרי חז"ל אמרו ש'כפה עליהם הר כגיגית'? נענה: בפשט הכתובים כתוב הפוך מכך, שאלוקים ביקש את הסכמתם קודם מתן תורה. ויתרה מכך, כבר חז"ל חשו בקושי לבסס את מתן תורה על כפייה כשאמרו שאם כן "מכאן מודעא רבה לאורייתא", ואין חיוב לקיימה, עד שקיבלוה מרצון בימי אחשוורוש).
נמצא שיסוד התורה הוא במערכת יחסים שונה מכפי שרגילים לצייר את ההלכה כיום. התורה לא ניתנה בכפייה, אלא מתוך הסכם נאמנות. לא היה בה הבחנה בין קטן לגדול, גבר לאישה. כולם היו שווים בקבלתה. אפילו משה היה באותה עת יחד עם העם, ולא היה לו כל מעמד מיוחד.
לא זו בלבד. לא רק שהתורה ניתנה לאנשים חופשיים, הסמכות ללמוד אותה ולפרש אותה ניתנה להם עצמם. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר אלוקים למשה, ובכך מצווה אותו למסור את המשפטים החברתיים לעם כדי שכולם יידעו אותם וילמדו אותם.
חישבו על המהפכה שטמונה בכך: האם במערכת חוק אזרחית כולנו נדרשים לדעת את פרטי החוק, עונשיו והגבלותיו? עלינו כמובן לדעת מה אסור לעשות, אבל איננו נדרשים להיות עורכי דין וכמובן שלא שופטים. והנה, בהלכה – כולנו לומדים דיני נזיקין, כולנו מחדשים חידושים בהלכה, וכולנו מסוגלים להיות שופטים איש של רעהו. אין תלות של אף אדם בבעל סמכות משפטית. כולם יכולים ואפילו מחויבים ללמוד את החוק, לפתח אותו ולדון לפיו.
זו מהפכה דמוקרטית ראשונה במעלה. איננו רק מקבלים את החוק האלוקי ברצון. אנחנו למעשה גם הופכים לבעלים שלו ויוצרים אותו. זו המהפכה המקראית שהגיעה למיצויה הדרמטי בדבריו של רבי יהושע "לא בשמיים היא", וקבע את ההלכה על פי הכרעת יושבי בית המדרש.
זה כוחה המשחרר את ההלכה. יש בידינו את היכולת ללמוד ואת הסמכות לפתח את המסגרת הנורמטיבית שבתוכה אנו חיים. מן הדורות הקודמים אנו יורשים את העקרונות ואת המסורות, אבל ההלכה היא בידינו כיום לפתח אותה על פי תנאי חיינו. "יפתח בדורו כשמואל בדורו", ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
תהליכים היסטוריים שונים גרמו לטשטוש אופי זה של ההלכה. אבל השעה דורשת להשיב אותה למקורה. יש בה בשורה משחררת אפילו יותר מהמשטרים הדמוקרטיים המתקדמים ביותר. היא מחוללת תיקון חברתי שבא מלמטה, מכוח הציבור, באופן שמקטין את הצורך באכיפה ובענישה. במקום כפייה ההלכה מביאה התמסרות, במקום ציות היא מביאה נאמנות. ואכן, עובדה היא שהמסורת ההלכתית מתקיימת שנים בלי יכולת כפייה של ממש, והנה היא עדיין קיימת.
זו הבשורה המהפכנית שההלכה הישראלית מביאה בכנפיה, ויש לפתח אותה היום.
