תחיית המתים כבר הגיעה

בפסוק הפותח את פרשת אחרי מות התורה חוזרת ומזכירה את מות שני בני אהרן שעליהם מסופר בפרשת שמיני, "וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד' וימותו" (ויקרא ט"ז א'). לאחר מכן נאמר "בזאת יבֹא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואַיִל לעֹלה" (שם, ב'-ג'). בפתיחה זו קושרת התורה בין הציווי על עבודת יום הכיפורים ובין מיתת בני אהרן. רש"י מסביר את הקשר בעזרת משל ונמשל, "משל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני – זה זרזו יותר מן הראשון" (שם). בדרך זו מפרש רש"י את ההמשך "דבר אל אהרן ואל יבא שלא ימות, כדרך שמתו בניו". הכניסה אל הקודש מקבלת כאן משמעות אחרת, כאשר מוזכרים שני בני אהרן.

בעל ספר החינוך מדגיש את המגמה של דחיית הצער הפרטי מפני עבודת המשכן "משורשי המצוה היסוד הבנוי לנו בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם, ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם…" (מצוה קנ"ז). אהרן הצליח להתגבר על הכאב ולהמשיך בחייו על אף הכאב. יכולת זו יכלה לנבוע מצדקותו ויכולת קבלת הדין, מצד תנחומי משה או מכך שתפקידו ככהן גדול חייב אותו להמשיך.

טומאת מת, היא הטומאה החמורה ביותר, והיא אבי אבות הטומאה. האמצעים להיטהר מן הטומאה שונים. לפי חומרת הטומאה אופן הטהרה. המת אינו מוזכר בפרשיות העוסקות בטומאה ובטהרה, שכן אין אפשרות להיטהר מהטומאה. טמא מת יכול להיטהר מטומאתו באמצעות אפר פרה אדומה. היותה שונה משאר דרכי הטהרה, והשתייכותה אל גדר 'חוק' הרחיקה אותה לפרשת 'חוקת' בספר במדבר.

אחד הפרקים המפורסמים בספר יחזקאל, הוא פרק ל"ז, העוסק בחזון העצמות היבשות, וכך אומר יחזקאל: "וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן אָדָם! הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר השם אלוקים, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם… וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'" (שם, ל"ז).  חז"ל חלוקים בשאלה האם תחיית מתים זו אינה אלא משל או שמא התרחשה ממש (סנהדרין צ"ב). ספר הכוזרי עומד על כך שלמרות הדימוי הקשה של עצמות יבשות, עדיין דימוי ישראל בגלות משקף שיש בעצמות עצמן רוח חיות, זאת בניגוד לאומות העולם שנמשלו לפסלי אבן דוממים, אשר אין בהם כל רוח חיות. "אמר הכוזרי, אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב.  אמר החבר,  כן הוא, כאשר אמרת… אבל עצמות מפוזרות כמו העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל, ועם כל זה… העצמות אשר נשאר הם טבע מטבעי החיים" (כוזרי מאמר שני כ"ט-ל').

הגר"א מסביר כי העצמות הן של בית ישראל בגלות. כשעם ישראל נמצא בגלות יש לו רק את מימד החומר אבל הוא חסר את מימד הצורה – כל עצם, כל יהודי, חי את חיי קהילתו הפרטיים. ההיאחזות היא במימד ההלכה בלבד, ואין מקום להרחבה של הקודש למימדי חיים נוספים. יחזקאל מביט ורואה שהעצמות יבשות, וברור לו שכל עוד כל אחת לעצמה, הן עתידות להתפורר. ד' קורא ליחזקאל לדבר אל העצמות, להביא את דבר ד' לעם ישראל שבגלות. הכוזרי כותב שהקשר עם ריבונו של עולם יכול להיות שלם רק כשהעם בארצו. ישראל בגלות אומנם חיים את החיים ההלכתיים אבל לא שומעים את דבר ד', שכן אותו ניתן לשמוע רק בארץ ישראל. תפקידו של יחזקאל ותפקידם של נביאי ומנהיגי הדור הוא לומר לעצמות שהן עוד יחיו ויתעוררו.

בין כך ובין כך, מציאותן של בקעות 'מלאות עצמות' מלווה את ההיסטוריה היהודית בדורות שונים. היא הגיעה אל שיאה הנורא במאה העשרים. האומה הישראלית בגלותה – נחשבת לעצמות יבשות. ותחיית האומה – כתחיית המתים. תחיית המתים התקיימה באורח פלאי, בחברה שהקימה את מדינתו של העם היהודי וביקשה לקומם אותו מעפרו. הזיכרון מאיים להצמית אותנו, לשעבד אותנו ולעוות את מבטנו. הזיכרון פותח לפנינו גם פתח תקווה לחיי אנוש שידעו להיטיב ולרפא, להיאבק על צדק ועל אחריות, להרבות שלום וסולידריות.

לא פעם מנקרת במוחנו השאלה "התחיינה העצמות האלה?", האם יבוא יום וניגאל? והתשובה שאמורה להנחות אותנו היא תשובת הבורא ליחזקאל, "ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם". מרגע שהנשמה נפתחת לאפשרות זו, מרגע שהבקעה שהייתה לקבר אחים ואחיות ענק נתפסת כמפולשת לרוחות חיים ויצירה, רוחות הנושבות מארבע כנפות תבל, קיבוץ הגלויות ותקומת ישראל, יחד איתם עשוי גם עשוי להתחיל לאטו תהליך הריפוי, עשוי להתייצב אל מול איימי הזיכרון המצמית.

במאמרו 'להוסיף אומץ' כותב הרב קוק על חבורת אנשים שחופרים בור על מנת למצוא מים. במהלך החפירה ישנם כמה שמתייאשים עוד לפני מציאת המים. כשסוף סוף מגלים מים הם דלוחים ולא ראויים לשתייה, ובשלב זה עוד קבוצה מתייאשת והולכת מתוך אכזבה. אך הנשארים ממשיכים לחפור ולבסוף מגיעים אל מקור מים חיים. הקבוצה שהתייאשה לאחר מציאת המים הדלוחים דומה לעמדה המביטה בגוף הלאומי נטול הרוח ומתייאשת. אומנם לא התפללנו לגוף ללא נשמה, אומנם המציאות דלוחה וקשה לחיותה, אך אין מקום לייאוש שכן זהו רק שלב בדרך. הידיעה מרבת-חיים שעוד לא אבדה תקוותנו, שלום וטוב בין מי שזכו לשוב ולהשתרש באדמתם חיל גדול מאוד הנאבק לעשיית זיכרון זה עצמו לבסיס לתקווה ולאמונה, למצווה ולחיים.

(אחרי-קדושים תשפ"ג)