סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: חיילים המשרתים במוצב ברמת הגולן על גבול סוריה, מבקשים לצאת בשבת בבוקר מן המוצב וללכת ברגל ליישוב המרוחק כ-3 ק"מ, כדי להתפלל במניין ולהשתתף בסעודות שבת. האם הדבר מותר?
תשובה: בפרשת השבוע, פרשת בשלח, במסגרת הציווי על שמירת השבת בלקיטת המן, נאמר: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". מן הפסוק הזה למדו חז"ל (עירובין דף נ"א, ובסוגיות נוספות) על האיסור לצאת מחוץ ל"תחום שבת": אסור לאדם או לכליו להתרחק יותר מאלפיים מן המקום שבו שהה בכניסת השבת. אם הוא שהה במקום יישוב – מודדים אלפיים אמה מקצה היישוב; ואם הוא שהה בשטח פתוח, מודדים אלפיים אמה מן המקום שבו עמד בזמן כניסת השבת.
מי שמעוניין ללכת למרחק גדול מאלפיים אמה, רשאי להניח בקצה התחום "עירוב תחומין". עירוב תחומין הוא דבר מאכל, שמגדיר את "מקום השביתה" של אותו אדם – בקצה התחום. בדרך זו, ניתן יהיה ללכת אלפיים אמה ממקום ה"עירוב", ובסך הכל לצאת למרחק של ארבעת אלפים אמה, שהם כ-2 ק"מ.
פרטי הלכות תחומין ו"עירוב תחומין" מרובים עד-מאוד, ואחת הסוגיות המורכבות בנושא קשורה באיסור תחומין לחיילים השוהים במחנה צבאי. המשנה במסכת עירובין (דף י"ז) קובעת: "ארבעה דברים פטרו במחנה", ואחד מהם: "פטורים מלערב". הגמרא מסבירה שהכוונה דווקא ל"עירוב חצרות", אך לא ל"עירוב תחומין". כלומר, גם במחנה צבאי – איסור תחומין במקומו עומד, ואסור לצאת מחוץ ל"תחום שבת".
הגמרא מנמקת הלכה זו בכך שהאיסור לצאת מחוץ לתחום הוא איסור מן התורה, ולא מצאנו שהתירו איסורי תורה ללוחמים שבמחנה, אלא אם כן יש בכך צורך ביטחוני הכרוך בפיקוח נפש. אלא שרבים מן הפוסקים הראשונים הוכיחו מסוגיות שונות בתלמוד, שלהלכה אנחנו פוסקים שהאיסור לצאת מחוץ לתחום שבת של אלפיים אמה הוא איסור מדברי חכמים, ולא מן התורה. הרי"ף (מסכת עירובין שם) קבע שיציאה מחוץ לאלפיים אמה אכן אסורה מדברי חכמים, ואולם הליכה למרחק גדול יותר, של י"ב מיל (כ-12 ק"מ) – אסורה מן התורה.
לאור הכרעתו של הרי"ף, פסק הרמב"ן (בספרו "מלחמות ה' ", עירובין שם) שחיילים במחנה אכן פטורים מלהניח "עירוב תחומין". אילו היינו נוקטים שהאיסור לצאת מחוץ לאלפיים אמה הוא מן התורה – אי אפשר היה להקל בו לחיילים. אך היות שאנחנו פוסקים שהאיסור הוא רק מדרבנן, וממילא גם האפשרות להניח "עירוב תחומין" וכך ללכת ארבעת אלפים אמה במקום אלפיים אמה – גם היא מדרבנן, הרי שחיילים רשאים ללכת למרחק כזה – ארבעת אלפים אמה, גם אם לא הניחו עירוב תחומין.
לעומת הרמב"ן, הרשב"א (בספרו "עבודת הקודש", בית נתיבות ה' א') פסק שאין איסור תחומין מן התורה בכלל, אפילו לא במרחק של י"ב מיל. מדבריו של הרשב"א הסיק הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה, א' ד') שחיילים במחנה צבאי פטורים לחלוטין מאיסור תחומין, כלומר מותר להם ללכת בחופשיות גם למרחק גדול יותר מאלפיים אמה או מארבעת אלפים אמה;
וכך כתב הרב גורן: "והנה אחרי העיון מצאתי מפורש כדברינו בספר עבודת הקודש להרשב"א ז"ל … הרי לנו מפורש וברור שבמחנה התירו בשבת ללכת אפילו י"ב מיל, מכיון שכל איסור תחומין אינו אלא מדרבנן – לא גזרו כך במחנה … וכדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו בשעת הדחק כדי להקל על החיילים במחנות הצבא ליד הגבול".
אף שחידושו של הרב גורן על פי שיטת הרשב"א הוא חידוש גדול ולא מוסכם, יש בו קולא גדולה עבור חיילים שמבקשים להגיע בשבת למקומות שבהם יוכלו להצטרף למניין או לסעוד סעודות שבת כהלכתן.
אלא שהרב גורן הוסיף חידוש על גבי חידוש בשלוש שאלות הלכתיות אחרות, הקשורות להגדרת "המחנה הצבאי":
א. הרמב"ם בפירוש המשנה (עירובין שם) כתב שכל ההקלות שהקלו במחנה מתייחסות למחנה צבאי היוצא למלחמה, וכתב: "מפני שהם עסוקים בכיבוש ארץ האויב". כעין זה כתב הרמב"ם גם במשנה תורה (הלכות ברכות, ו' ג'; בנוגע לנטילת ידיים במחנה), והסביר: "מפני שהן טרודין במלחמה". עם זאת, הרב גורן סבור היה שניתן להרחיב את הגדרת מחנה לכל פעילות צבאית, וכתב: "גם לסוברים שרק במחנה היוצא למלחמה פטרו מארבעה דברים, כל שהחיילים נמצאים במחנה אימונים או בסדרת אימונים בשדה לקראת פעולות בטחון והגנה על הגבולות, דינם כדין היוצאים למלחמה". כלומר, הרב גורן נטה לכלול את כל פעילות הביטחון השוטף ואפילו את פעילות האימונים – כמלחמה או היערכות למלחמה, ועל כן קבע שניתן להחיל כמעט על כל חיילי צה"ל את הדינים של "מחנה".
ב. בתלמוד הירושלמי (עירובין, א' י') דנו בשאלה האם יש מספר לוחמים מינימלי במחנה, ודעתו של החזון אי"ש (אורח חיים, קי"ב ו') הייתה שייתכן שדיני מחנה חלים רק אם ישנם עשרה לוחמים ומעלה במקום אחד, וייתכן שהכוונה דווקא במחנה היוצא למלחמה על פי מלך וסנהדרין. גם כאן, הרב גורן חלק בתוקף על החזון אי"ש, והבהיר שכל קבוצת חיילים באשר היא – בוודאי נחשבת למחנה.
ג. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (שו"ת היכל יצחק, אורח חיים מ"ז) פסק שהלכות מחנה נוהגות רק במחנה ארעי, שנמצא במאהל זמני או תחת כיפת השמיים, ואולם חיילים שיושבים בבסיסים ובמוצבי קבע ומתגוררים במבנים – לא נחשבים ל"מחנה". ושוב, הרב גורן לא קיבל גם את הגישה הזאת, ופסק שהיות שהחיילים עוסקים בהגנה ובהתקפה – הרי הם נחשבים "מחנה", גם אם הם מתגוררים במבני קבע.
כאשר ערכנו ברבנות הצבאית את ספר "תורת המחנה" על הלכות שבת, התלבטנו מאוד כיצד להכריע בסוגיה זו. מצד אחד, דעתו של הרב גורן בעניין תחומין במחנה הינה דעה מחודשת מאוד בכמה עניינים, כמפורט לעיל. מצד שני, קולא בנושאים הללו מאפשרת לחיילים רבים – כמו אלה שבשאלה שבה פתחנו – להגיע בשבת למקום יישוב ולהקל עליהם מאוד במהלך שירותם הצבאי.
ההחלטה שהתקבלה היא להביא בספר את עמדת רוב הפוסקים כעמדה העיקרית, ולקבוע שההיתר נוגע דווקא לחיילים במחנה ארעי, ודווקא להליכה למרחק של ארבעת אלפים אמה; ואולם להביא בצד הדעה הזאת גם את דעתו הגדולה של הרב גורן, וכך כתבנו (תורת המחנה, מ"ו ג'): "…הגר"ש גורן נקט שאף חיילים היושבים במחנות ובמוצבים האחראים על ביטחון שוטף, או שישיבתם במקום היא בכוננות לצורך הגנה וביטחון בכל מקום שהוא, ואף חיילים הנמצאים במחנה אימונים לקראת פעולות בטחון והגנה על הגבולות, או בסדרת אימונים בשדה, בכלל היתר זה. כמו כן, לדעתו רשאים להקל ביציאה אל מחוץ לתחום לדבר מצווה עד למרחק של כ-12 ק"מ (ובדלית ברירה אף למרחק גדול מזה), ולמעשה, המקל כדעה זו יש לו אילן גדול לסמוך עליו".
