סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: חיילים בלחימה שברשותם מנות קרב בלבד, ללא חלות או לחם כלל וללא מיץ ענבים – האם יכולים לקדש קידוש היום?
תשובה: הלכה פסוקה היא שהמצווה לקדש קידוש היום בשבת – מן התורה היא, ומקורה בעשרת הדיברות שבפרשת השבוע: "זכור את יום השבת לקדשו". כך פסק הרמב"ם (הלכות שבת, פרק כ"ט הלכה א':) "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש".
בפירושו לתורה בפרשתנו, התלבט הרמב"ן האם עיקר הלימוד מן הפסוק הוא מן המילה "זכור", כלומר שעיקר מצוות הקידוש היא כדי לזכור את השבת; או שמא דווקא מן המילה "לקדשו", והסביר הרמב"ן: "אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין 'וקדשתם את שנת החמשים שנה', שהוא טעון קדוש בית דין לומר ביובל 'מקודש מקודש'; אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא: 'לקדשו – קדשהו בברכה'".
הרי"ד סולוביצ'יק (בספרו "שיעורים לזכר אבא מארי") ביאר בהרחבה את המונח "זכירת שבת וקידוש", והסביר שאנו משבחים את הקדוש ברוך הוא הן על בריאת עולמו בשישה ימים והן על כך שנתן לנו את השבת; ובד בבד מקדשים את השבת, שאף שהיא קדושה ועומדת מששת ימי בראשית, אנחנו מוסיפים לה נופך וקדושה, מעין בית דין המקדש חודשים ושנים, כפי שהסביר הרמב"ן.
בגמרא במסכת פסחים (דף ק"ו) נאמר: "תנו רבנן: זכור את יום השבת לקדשו – זוכרהו על היין". אף שמקצת ראשונים למדו מכאן שהמצווה לקדש על כוס יין היא מן התורה (ראו על כך במפרשים למסכת נזיר, דף ג'), הרי שלדעת רוב הראשונים והפוסקים מדובר על "אסמכתא" בלבד, והמצווה לקדש על הכוס היא מדרבנן, ולא מן התורה. בעל "פרי מגדים" על השולחן ערוך (פתיחה כוללת, חלק ג' אות ח') כתב שלאחר שתיקנו חכמים קידוש על הכוס, אי אפשר לקיים את המצווה בדרך אחרת, ולכן אפילו מדאורייתא לא יוצאים ידי חובה בקידוש בלא כוס. אמנם, מפורש בסוגיית הגמרא שם שמי שאין לו יין יכול לקדש על הפת, או אפילו על "חמר מדינה", שהוא משקה חשוב ומכובד, אך בלעדיהם – לדעת הפרי מגדים אי אפשר לקיים את המצווה מן התורה.
לעומת הפרי מגדים, פוסקים רבים הסבירו שהמצווה מן התורה – במקומה עומדת, ועיקרה בקידוש היום בדברים. לכן, כתב המגן אברהם (על השולחן ערוך אורח חיים, סימן רע"א; וראו בהגהות החתם סופר שם) שאת עיקר מצוות קידוש היום מן התורה מקיימים כאשר מברכים בתפילת העמידה את ברכת "מקדש השבת". כבר בשו"ת הרשב"א (חלק ד' סימן רצ"ה) כתב שכל אזכור של השבת – יש בו משום קידוש היום מן התורה, ואפילו מי שלא בירך "מקדש השבת", אלא רק אמר "בואי כלה בואי כלה", או אמר את פסוקי "ויכולו" – יצא ידי חובת קידוש מן התורה. רבי עקיבא איגר (בהגהותיו על דברי המגן אברהם, שם) כתב שאפילו מי שאמר לחברו "שבת שלום" – אפשר שיצא ידי חובת קידוש מן התורה.
הפוסקים האחרונים דנו בהרחבה בשתי הלכות בעניין קידוש היום בתפילה. הלכה אחת קשורה לגמרא במסכת פסחים (דף קי"ז), שם נאמר שחייבים להזכיר בקידוש היום גם את מעשה בראשית, כמו בעשרת הדיברות שבפרשת 'יתרו'; וגם את זיכרון יציאת מצרים, כמו בעשרת הדיברות שבפרשת 'ואתחנן'. בתפילת השבת, בניגוד לתפילות המועדים, אנו מזכירים רק את זיכרון מעשה בראשית ולא את זיכרון יציאת מצרים, והביאור הלכה (על השולחן ערוך שם) התקשה בדבר ודן בנושא בהרחבה רבה. הוא מציע לתרץ, שזיכרון יציאת מצרים נאמר בברכות קריאת שמע – סמוך לתפילת העמידה. אמנם, הוא עצמו מדגיש שהתירוץ דחוק, ולכן עיקר דעתו היא שבאמת אין יוצאים ידי חובה בקידוש שבתפילה, אלא דווקא בקידוש על הכוס.
הלכה שנייה קשורה למציאות שכיחה, שבה בעל הבית שמוציא את בני המשפחה ידי חובה בקידוש כבר התפלל תפילת ערבית בבית הכנסת, אך רעייתו או אחרים מבני הבית לא הספיקו להתפלל תפילת ערבית. במצב כזה – הוא כבר יצא ידי חובת המצווה מן התורה בתפילה, ולכן החובה שמוטלת עליו היא רק מדרבנן – לקדש על הכוס; בעוד בני ביתו מחויבים בקידוש מן התורה. גם בכך דן הביאור הלכה שם (וכפי שהוא מזכיר שם – כבר המנחת חינוך העלה את השאלה הזו), אמנם מנהג ישראל תורה, שהמקדש מוציא את כולם ידי חובתם – בין אלה שהתפללו ובין אלה שלא התפללו.
לאור האמור, כתבנו בספר 'תורת המחנה' (פרק ל"ג תשובה ג') שחיילים שאין בידיהם לא לחם, לא עוגות, לא יין ולא חמר מדינה, כגון שנמצאים בשטח אויב ויש בידיהם רק מנות קרב – נדרשים לקיים את מצוות קידוש בדיבור בלבד. אם יש באפשרותם להתפלל ערבית, עליהם לכוון בברכת "מקדש השבת" ולצאת בה ידי חובת קידוש היום (וכתבו חלק מן הפוסקים, שכך ראוי לכל אדם לנהוג כאשר יום הכיפורים חל בשבת). אם הם אינם יכולים להתפלל ערבית, ישתדלו לפחות לומר – בלא שם ומלכות – "ברוך שנתן שבת קודש לעמו ישראל זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים". אם גם זה לא מתאפשר, יצאו ידי חובת קידוש היום בכך שיברכו זה את זה ב"שבת שלום".
אמנם, אם בהמשך השבת הגיעו למקום שיש בו פת או יין – יאמרו את הקידוש כסדרו ובברכותיו.
