פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת המרגלים נצרבה בתודעה ההיסטורית היהודית כאחת הפרשיות הטראומטיות בתולדות בני ישראל במדבר. היא מעלה לא מעט תמיהות לנוכח פשוטו של מקרא: מה הייתה מטרת השליחות (בהקשר זה עולה, כמובן, הניסוח השונה שבין פרשתנו, שבה נצטווה משה מפי הגבורה "שלח לך אנשים", לבין התיאור שבא בראש ספר דברים, כבקשת העם "נשלחה אנשים לפנינו", סתירה-לכאורה שפרשני המקרא מבקשים ליישבה בדרכים שונות)? מי היו יוזמיה? מדוע נבחרו לתפקיד "ראשי בני ישראל" ולא אנשי מודיעין מיומנים? ומה טעם נתפשה תשובתם, שבסך הכל תיארה מציאות כהווייתה, כאות קלון לשעה ולדורות?
פרשת מרגליו של יהושע, שנקראת בהפטרה, מלמדת ששני מרגלים אנונימיים, היוצאים חרש (ובדרך אף פוקדים את ביתה של רחב), עשויים להצליח יותר משנים עשר מרגלים ש"כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה". לנוכח זאת רק מתחדדת השאלה: מה בא סיפור המרגלים ללמדנו? יש לתת את הדעת גם לדו השיח ה"מעין דמוקרטי", הגלוי והסמוי, שחושף מתח גדול בין הרוב למיעוט. למרות קיומו, לכולם ניתנת אפשרות ביטוי.
העובדה שהמרגלים מוציאים את דיבת הארץ רעה, ולמעשה פותחים במסע של שיסוי, הפחדה ואימה, נגד הכניסה לארץ, בניגוד להבטחת הקב"ה, אינה מונעת מהם להשמיע את דברם.
גם דעת המיעוט, שקוראת לעלות לארץ בכוח הכוח והאמונה נשמעת. אכן, כלב נתקל בתחילה באי רצון בולט של קשב לדבריו הנוקבים, והוא נדרש ל"הסות את העם", להשקיטו. אך לסוף נשמעו הדברים.
גם בסיבוב השני, לאחר קריעת הבגדים, ניתנה בתחילה לכלב ויהושע זכות הדיבור בשבח הארץ. רק משקראו בקול גדול "ארץ זבת חלב ודבש", "אך בה' אל תמרדו" הגיעה הסובלנות אל קצה. במקום לדבר בפה החלה העדה לדבר בידיים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים". רק התערבות שמיים מנעה את הלינץ' הציבורי.
לצד נושאים חשובים אחרים, מעלה תיאור זה בצורה חריפה את סוגיית חירות הביטוי. בשונה מן העמדה המודרנית הרווחת, יש עמדות שלפיהן נקודת המוצא של המשפט העברי היא דווקא חובת השתיקה (והרי "כל המרבה דברים – מביא חטא"), ולאו דווקא זכות הדיבור. גם כשזו ניתנת, בוודאי אין מדובר בחופש ביטוי רחב כמו זה הקיים בתפישה המודרנית. תורת ישראל אינה מאפשרת לאדם לומר כל אשר על לבו. גם אם מדובר בקושט דברי אמת (קל וחומר, אם מדובר בדברי שקר), אסור לאדם לאומרם אם יש בהם משום רכילות. קל וחומר שלפי התפישה היהודית חופש ביטוי אינו חופש שיסוי, ואסור לאדם לומר דברים שיוכלו לפגוע בחברו, גם אם פגיעה אינה מוחשית, קטנה בהיקפה ורחוקה בזמן.
גם מבחן האיזון שבין חירות הביטוי לבין ערכים אחרים (דוגמת צנעת חייו של אדם, ההגנה על שמו הטוב, שלום הציבור ובטחונו) שונים לחלוטין במשפט העברי ובמשפט הישראלי. בעוד שבמשפט הישראלי אומץ בחום מבחן של קיום "ודאות קרובה" לפגיעה באינטרס אחר (דוגמת שלום הציבור), כתנאי מקדמי לצמצומה של חירות הביטוי, הרי שבמשפט העברי גם חשש רחוק לפגיעה באינטרס אחר יכול להגביל את חירות הביטוי עד כדי מניעה מוחלטת שלה. יתר על כן: בעוד שבמשפט הישראלי נתפסת "זכות הציבור לדעת" כבשר מבשרו של חופש הביטוי, וממילא תחומיה רחבים ביותר. לעומת זאת, במשפט העברי, נקודת המוצא היא ש"זכות הציבור שלא לדעת". בשל חשש איסורי לשון הרע ורכילות, הזכות לחופש מידע – אם בכלל היא קיימת – מצומצמת למדי, כשאחד הקריטריונים המשמעותיים הוא "מבחן התועלת", לאמור: עד כמה יפיק השומע מהמידע שנמסר לו תועלת ישירה ומיידית.
חשיבות עיקרון חופש הביטוי למשטר הדמוקרטי ולחייה של חברה בריאה אינה מוטלת בספק. ועם זאת, גישתו המתונה של המשפט העברי בסוגיה זו, שמתחשבת במידה רבה לא רק באינטרס הציבורי אלא גם בפגיעה של היחיד, ראויה לעיון מחודש וליישום הולם, במדינה שערכיה הם לא רק ערכיה של מדינה דמוקרטית, אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, ערכיה של מדינה יהודית.
תשס"ו
