סוד הכרובים הוא סודה של האחוה

פרשת תצווה נחשבת לפרשה הייחודית והמובהקת בתורה שממנה נפקדת דמותו של משה רבנו – המנהיג שדמותו המרכזית והדומיננטית מלווה את הטקסט המקראי כמעט ללא הפסקה, החל מראשית ספר שמות ועד לפסוקי החתימה של ספר דברים. בהיעדרו של משה, מפנה הפרשה את קדמת הבמה לאהרן אחיו הבכור, ולשבט הכוהנים שהוא עומד בראשו.

עיקרה של הפרשה עוסק בהרחבה בתפקידו של הכוהן הגדול ובתפקידם של הכוהנים ככלל. היא מפרטת את בגדי הכהונה המפוארים, המסמלים את מעמדם המיוחד, ומתארת בפירוט את תהליך הכשרתם הממושך לעבודת המקדש. לאחר פרשות רבות שבהן עמד משה במוקד העשייה והציווי, כעת מופנה הזרקור העיקרי לדמותו של אהרון כמי שעומד בראש המעמד הכהני כולו. במובן זה, פרשתנו פותחת עבורנו פתח להתבונן באופן מעמיק ומרגש במערכת היחסים המיוחדת שבין משה לאהרון.

רמז לזיקה העמוקה שבין המשכן וכליו לבין קשר האחווה של משה ואהרון, נמצא אולי בביטוי ייחודי המופיע בתיאור הכרובים בפרשת תרומה. במסגרת התיאור של הכרובים שהיו בקודש הקודשים מעל לכפורת, משתמשת התורה בביטוי מפתיע: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים".

מה משמעותו של ביטוי זה במסגרת התיאור של המקום המקודש ביותר במשכן?

בעיניי, כאשר קוראים תיאור זה, קשה להתעלם מהעובדה ששני בני האנוש היחידים שאמורים להיכנס למרחב הזה, ולהיוועד בו עם השכינה, אינם אלא אחים – משה ואהרון. משה אמור להתוועד שם עם הקב"ה בקשר של נבואה והתגלות, כפי שנאמר: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים". אהרון, לעומתו, אמור להיכנס למקום זה כחלק מסדר העבודה המקודש של יום הכיפורים, עליו הוא מצווה בספר ויקרא.

אך לקשר האחווה והשותפות שבין משה ואהרון יש משמעות רחבה הרבה יותר. עוד הרבה לפני שהיו שותפים להנהגתו של עם ישראל, היו הם אחים למשפחה אחת בתקופת השעבוד הקשה במצרים. כמעט מרגע לידתו משה לא גדל בביתו; לאחר ילדות בבית פרעה הוא עבר לתקופה ממושכת למדין, בחיק משפחתו של יתרו. למרות העובדה שמשה הוא האח הצעיר מבין השניים, ולמרות היותו רחוק מעמו במשך עשרות שנים – הוא זה שקיבל מהקב"ה את התפקיד ההנהגתי הראשי להוצאת בני ישראל ממצרים.

ניתן לשער שעבור אהרון לא היה מדובר בהתמודדות פשוטה. כבכור, הוויתור על המקום הראשון בהיררכיית המנהיגות היה כרוך מן הסתם במאמץ רגשי לא מבוטל. ובכל זאת, התורה מעידה על אהרון עדות מרגשת: "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". שמחת המפגש המחודש עם האח הצעיר הייתה הרגש שהציף את אהרון, ללא שמץ של קנאה, יריבות או תחרות.

על הרקע הזה צמחה שותפות הפעולה המופלאה שאיפשרה את כל תהליך הגאולה והמסע במדבר. אנו יודעים שלא תמיד היו כך פני הדברים. כקוראים המגיעים לספר שמות לאחר שעברנו את כל סיפורי ספר בראשית, אנו זוכרים שסיפורי האבות רוויים בסכסוכים ובמריבות בין אחים. יחסי האחים לאורך ספר בראשית היו מאופיינים בתחרות קשה – החל מקין והבל, דרך יצחק וישמעאל ויעקב ועשו, וכלה ביוסף ואחיו.

תחת זאת, משה ואהרון מצליחים ליצור דפוס אחר של תקשורת ושיתוף פעולה. קשר אמיץ זה הוא הפתח לגאולת ישראל ולהשראת השכינה. אם עם ישראל ירד למצרים בעקבות שבר וסכסוך בין אחים בתוך המשפחה, הרי שהוא יוצא ממנה וחוזר לארצו בזכות מציאת הסוד שביחסי האחווה (ולכך יש להוסיף את מרים: בעוד שאחי יוסף ארבו לבואו כדי למכרו, הרי שמרים אחות משה שומרת ומגוננת עליו על שפת היאור).

הקשר הלשוני מדגיש זאת היטב: מלבד הופעתו בתיאור הכרובים, הביטוי "אִישׁ אֶל אָחִיו" מופיע בתורה פעמיים נוספות דווקא בסיפור מכירת יוסף. בכך מדגישה התורה את עומק הפער בין השבר המשפחתי ההוא לבין השותפות של משה ואהרון, ששניהם זכו להיוועד עם הקב"ה בקודש הקודשים.

הפרגון והאצילות שלהם זכה משה מאחיו הבכור בראשית הדרך, מושבים כעת בחזרה לאהרון: פרשת תצווה היא המרחב שבו משה מפנה את הבמה כדי להעניק לאחיו את המקום המרכזי והמקודש. מרחב זה מוטבע עמוק בחותמה של האחווה, שהיא כנראה הבסיס ההכרחי להופעתה של קדושה בעולמנו.