איך מתקשרים מחדש לעולם הקורבנות?

איך מתקשרים מחדש לעולם הקורבנות? איך בונים את היחס הנפשי הראוי, בעולם שכל כך רחוק מהרעיון הזה, לכך שאנו מביאים עולות וזבחים לריבונו של עולם?

ניתן לעשות זאת בשתי דרכים. ראשונה שבהן היא לוותר על ההתקשרות הזו, ולזכור כי אנו מקיימים את מצוות ריבונו של עולם לא מכוח ההתחברות שלנו, אלא מכוח העובדה שזה מה שנאמר בתורה. בכל מצווה אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", ומדגישים בכך כי יסוד המצוות הוא הציווי הא-לוהי. למעלה מכך, ישנה מערכת שלמה של מצוות, שרבנו סעדיה גאון הכתיר אותה בשם "מצוות שמעיות", שבמהותן הן מצוות שעוקרות אותנו ממקום הנוחות שלנו, ומחייבות אותנו לעסוק דווקא במה שלא נובע מאתנו, ואין בו התאמה לעולם הנפשי, השכלי והרוחני שלנו. גם הרמב"ם הביא מבט זה לידי ביטוי, וכתב "… והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן… וכל הקורבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא…" (מעילה ח, ח).

ואפשרות שניה היא לפתוח במסע גדול אל עבר הקורבנות. לא להתחיל בשאלת הבשר והדם, כי אם בעצם נוכחות הא-לוהים בחיינו; בהכרה שאפשר שיהיה יחסי גומלין בין א-לוהים ואדם, לא כפי שאנו חיים כיום שהוא קשר חד-סטרי בלבד; בהתגברות הרצון לתת משהו לפנוי ריבונו של עולם, ביודענו שהוא עצמו אינו זקוק לדבר, אולם אנחנו הם אלה שחשים את הרצון להתקרב ולתת; בצורך בכפרה על חטא בשגגה ובתשוקה להודות לריבונו של עולם וכדו'. כל אלה לפני שאנו ניגשים לשאלה כיצד יש לממש את הדבר, בדיוק כפי שאנו קודם כל מתאהבים ומבקשים את ההתקשרות שבין אישה לאיש, לפני שאנו עוסקים בסוגיית ההענקה ההדדית. ורק לאחר שהרצון העמוק לנוכחות א-לוהית שורה בנו – נוצר מצע ותשתית שמאפשרת לעסוק בנושא הקורבנות.

רבינו הגדול, הרב קוק זצ"ל, לימד אותנו כי ריבונו של עולם מתגלה גם דרך ההיסטוריה, והעובדה שאין אנו יכולים עתה להקריב קורבנות עשויה ללמד על כך שבאמת אין הם קשורים אלינו כעת, וכיוון שהכלים שלנו אינם מוכנים – הם רחוקים מאתנו מבחינה מעשית. דבריו אלה משחררים אותנו כעת מהשאלה המעשית, אולם מאפשרים לנו לעסוק בשאלה העקרונית ובמקומם של הקורבנות לריבונו של עולם בחיינו. (ויקרא תש"פ)