עבדכם, כותב השורות הללו, ורעייתו, עלו לפני שבועות ספורים למטולה וקבעו את מקומם בה במשך שנה אחת, "שנת שירות לגיל השלישי", זאת במסגרת תנועת "אנובאנו". לא יכולנו להישאר שווי נפש אל מול האירועים הקשים שפקדו את המדינה, אל מול הנטבחים, ההרוגים, החטופים, המפונים, אל מול ילדינו ונכדינו הלוחמים. היינו חייבים להשתתף באיזשהו אופן במאמץ הלאומי, שעדיין נדרש כדי לקום מן העפר, מן המועקה. קול קרא והלכנו.
ממרומי מטולה, המושבה שקבעה את הגבול הצפוני של הארץ על בסיס אמירתו של טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו", המושבה שהאויב עוטף אותה משלוש רוחות השמיים, ומהבית הצופה אל החרמון, רמת הגולן, עמק החולה, עמק עיון שבלבנון והרי נפתלי, נכתבות אליכם השורות הללו.
מן הרגע שקריית שמונה נשארת מאחוריך, אתה מתקשה שלא להיסחף לתוככי טלטלה רגשית, לתוך תחושה של כניסה אל מנהרת ההיסטוריה. הנך חולף על פני חצר תל חי, פסל האריה השואג, כפר גלעדי, מיתוסים ציוניים שאין שני להם. ולאחר שחלפת על פניהם מתגנבת לליבך תחושת בדידות, אין עוד יישובים עד מטולה. מטולה נראית מרחוק בבדידותה המזהרת, ואין אתה יכול להימנע מהמחשבה הטורדנית שלו הצטרפו הנוח'בות לאחיהם בעזה, ספק אם היה נשאר מי ממטולה בחיים.
השורות נכתבות כאן ערב י"א באדר, יום נפילת תל חי, וכאיש החי במטולה השכנה שנפשה קשורה בעבותות לתל חי, כאיש החולף כמעט מדי יום על פני תל חי, אינני יכול ואינני רוצה להתעלם מהיום הזה.
הקרב בתל חי היה למיתוס באשר הוא מסמל למעשה את ראשית המאבק המר בין שבי ציון לבין הערבים, מאבק שלא נגמר עד עצם היום הזה, וסופו לא נראה באופק. פסל האריה השואג הוא למעשה האנדרטה הראשונה בעת הציונית החדשה.
קרב תל חי יצר לנו גם את הגיבור המיתולוגי הראשון יוסף טרומפלדור, האיש שהעניק לנו בתל חי את האמירה האלמותית "טוב למות בעד ארצנו".
טרומפלדור היה אכן לוחם עז נפש ביחידת קומנדו בשורות הצבא הרוסי, ובשנת 1904 במלחמת יפן-רוסיה נפצע קשה וידו השמאלית נקטעה. למרות שאיבד את ידו חזר לצבא, לחזית, וזכה לאותות הצטיינות לרוב. טרומפלדור נפל בשבי היפני והיה למנהיגם של השבויים היהודיים.
טרומפלדור הקים את "גדוד נהגי הפרדות" במסגרת הצבא הבריטי, לאחר שהבריטים סירבו להקמת גדוד עברי לוחם בשורותיהם, והיה לסגן מפקד הגדוד. הגדוד השתתף ככוח עזר בקרב בגליפולי, וטרומפלדור נפצע שנית. טרומפלדור היה למנהיג ציוני, וב-1919 הגיע לאזור כפר גלעדי ותל חי, והיה כמובן למנהיג האזור.
עם הגיעי למטולה, אפוף בריח ההיסטורי של המקום שהצליף בנחיריי, חשתי לארכיון, ולא היה קץ לאושרי כשמצאתי מכתבים בכתב ידו של טרומפלדור, שהחיו לפתע את הגיבור המיתולוגי. המכתבים מעידים על הסבל הרב שחוו מתיישבי מטולה, כפר גלעדי ותל חי מפני הבדואים שהרבו לתקוף ולשדוד אותם, ועולה מהם שוועתם אל הנהגת היישוב לשלוח אנשים לאזור כדי להגן עליהם.
ממכתב מח' בשבט תר"פ, כחודש לפני קרב תל חי, עולה שטרומפלדור חשש לגורל מטולה יותר משחשש לגורל תל חי וכפר גלעדי: "בשים לב לדרישות יישובנו ודרישות הסטרטגיקה, הננו מוצאים את הגנת מטולה להכרחית. בשים לב למספר המועט של חברינו, הנמצאים בתל חי ובכפר גלעדי – לא נוכל להקדיש גם אדם אחד מקרבנו לשם הגנת מטולה. מתוך כל אלה, אנו פונים בדרישה אל וועד ההגנה כי שלוח ישלח מספר של 50 איש ובמהירות לשם הגנת מטולה".
במכתבו האחרון כתב טרומפלדור: "שלשום באו אלינו איכרים ממטולה וסיפרו ששודדים לוקחים שם כל מה שאפשר, וגם פצעו את האיכר פיינשטיין פצע קל בידו השמאלית ובצידו השמאלי מכדור אחד. באו לבקש עזרה אצלנו. אנחנו עלינו אתמול בערב (אני וחמישה עשר חברים), באנו למטולה עם חשיכה. השודדים שהיו במושבה פגשונו ביריות, אולם אנחנו ענינו בחזרה וגירשנום. מסרו לנו שגם אתמול שדדו כל היום את המושבה והיכו את האיכרים…
"סידרנו שמירה, אבל זה עולה בקושי רב מפני מיעוט מספר האנשים. אנשים נחוצים מאוד, גם בשביל מטולה ושתי הקבוצות שלנו, מפני שאחדים מן החברים עייפים ודורשים שיהיו להם האפשרויות ללכת דרומה. אתם מוכרחים לשלוח לנו לא מאוחר מיום השישי לכל הפחות 20 איש".
טרומפלדור נפל בתל חי בי"א באדר תר"פ יחד עם עוד שבעה מחבריו. 103 שנים אחרי נפילתו התרוקנה מטולה מתושביה שפוזרו ברחבי המדינה כדי להגן עליהם מפני התקפות אויביהם מן הצפון. בינתיים רק מחציתם שבה הביתה.
ולא נותר אלא לקוות ש"עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ומטולה תלך בשדה כהלך התם".
