לאחר הסדרה הארוכה בענייני תפילה, אנו באים לסדרה חדשה ועקרונית – הבאה לעשות סדר בנושא החשוב באמת, העומד בכותרת הטור הזה ובהגדרת המשימה של תנועתנו, "תורה ישראלית – לכתחילה": הלכה ישראלית.
בשפה אחרת, אפשר לכנות את הנושא 'התחדשות התורה' או 'תורת ארץ ישראל', והשאלה שאנו רוצים לטפל בה בטורים הבאים היא שאלה כפולה: מי צריך את זה, כלומר מדוע חשוב ליצור הלכה 'ישראלית' ולפתוח את ההלכה להתחדשות; ואיך זה בכלל אפשרי, לנוכח המושגים המקובלים על סמכות בהלכה, לפיהם לא ניתן 'לגעת' באמת בהלכה המקובלת ללא 'כתפיים רחבות' או אפילו 'סנהדרין'.
אז מי באמת צריך 'הלכה ישראלית'?
מה פגום במציאות הקיימת, בה מלווה את חיינו מערכת הלכתית עשירה ומפורטת, פרי עמלם של דורות רבים, המבטאת את הקשר שלנו לנצח ישראל ואת המחויבות שלנו לברית עם א-לוהים? אנו מחנכים את בנינו ובנותינו לאחוז בה, גם כשהיא לפעמים מוזרה או לא נוחה; אנו שואפים להרחיב את המעגל של הנאמנים לה; אנו עמלים על לימוד שלה, העמקה בה, דיוק בה. אנו, הדתיים, מנהלים חיים עשירים ומשמעותיים תוך נאמנות להלכה הקיימת (כן, זו שאינה 'ישראלית', זו שממשיכה ברציפות את מה שעשינו בגולה, זו שגם הדורות שלפנינו שמרו על נאמנות לה) – מה הבעיה בכך?
הבעיה נתונה בעניין אחד עיקרי, שהוא פשוט מצד אחד אבל עמוק מצד שני, ומעט נסתר מהעין.
ההלכה שאליה אנו רגילים היום מתנהלת במידה רבה בעולם מקביל מהחיים הרגילים שלנו. בחיי החול שלנו אנו מתנהלים בק"ג ובסנטימטרים, כשאנו עוסקים בהלכה אנו 'מחליפים שפה' ועוברים לדבר ברביעית ובסאה, בטפח ובאמה.
הדוגמה הזו היא חיצונית, אבל הדואליות הזו קיימת גם במישורים המהותיים הרבה יותר: אנו רגילים לקבל בהבנה את הלוגיקה של טיעון הלכתי, גם כאשר אותה לוגיקה עצמה תיראה לנו מגוחכת בחיי היומיום שלנו. זה עולם לעצמו; ואנו חיים בשלום עם כלליו. אנו גם חיים בנחת עם לימוד ופסיקה הנשענים על נורמות של העת העתיקה או ימי הביניים, בעוד בחיים שמחוץ למרחב הריטואלי לא נעלה על דעתנו לאחוז בהם.
למעשה, אנשים דתיים החיים מתוך מודעות להלכה מפתחים סוג של דו-לשוניות, קיום במקביל של שתי שפות, שתי מערכות חשיבה ושתי מערכות ערכים (לפחות). כמו כל דו-לשוניות, יש לה יתרונות: היא בונה אנשים מתוחכמים, היודעים לחיות עם דיסוננסים, ואינם נסחפים בקלות אחרי אופנות הזמן; היא גם מעניקה עומק של תודעה היסטורית, הייחודית למי שחיים בה בשעה בישראל של המאה ה-21, בוורמייזא של המאה ה-11 ובבבל של ימי התלמוד.
אבל כל היתרונות הללו אין בהם כדי לכסות על החיסרון הגדול והעמוק שיש להבחנה בין המישור הקיומי-אינטואיטיבי למישור התורני-הדתי. הקיום הכפול הזה אומר שאנחנו לא 'בבית'. שהתורה אינה 'שלנו', ושהיא במידה מסוימת נותרת חיצונית לחיינו. התורה אינה התרבות שלנו, והתרבות שלנו אינה תורה. בחיים בגלות היה לנו כפל זהות: אזרחית (עם תאריך זר, שפה זרה, תרבות זרה) ו'יהודית' (עם הדברים 'שלנו'). בארץ, השתחררנו מהשפה הזרה והעברית היא עבורנו גם שפת ה'חול' וגם שפת ה'קודש' (ברוך השם!), אבל במודל ההלכתי הקיים אנו ממשיכים לשמר שני מרחבים נבדלים – החיים עצמם והעולם התורני.
רק התחדשות של התורה, רק דרישה מהתורה לשוב ולהתנסח בשפה שלנו, בעולם המושגים של הזמן הזה, בהיגיון שמנחה אותנו בחיים עצמם, עתידה להעביר אותנו מתרבות ישראלית שיש לה 'תוספת' של דתיות לתרבות יהודית המממשת את התורה, תרבות שלא מתנהלים בה בשני עולמות, תרבות שהיא הקומה הישראלית של תורת הדורות הקודמים.
אכן, מאות שנים התפתחה ההלכה כעולם-לעצמו, בכוונה תחילה. העולם מבחוץ היה עוין וזר, עולמם של הגויים, עולם שאין בו א-לוהים. בכל ערב אמרנו על התורה והמצוות "כי הם חיינו ואורך ימינו", דווקא הם – ולא ההבלים שבחוץ. התורה והמצוות הם חיינו, תחליף לעולם הזה הריק וחסר הערך. מששבנו אל הארץ, מששבנו אל חיים היסטוריים, מששבנו אל חיים לאומיים, מששבנו אל החול ואל הגוף – היינו אמורים שוב ולחבר את התורה אל החיים באופן אורגני ומלא. במקום זה, התחלנו לנהל מערכת דואלית, שבה מצד אחד "הם" – העולם – "חיינו ואורך ימינו", ומצד שני "הם" – דברי התורה – "חיינו ואורך ימינו".
הדואליות הזו אינה יכולה להיות דרך לרבים, ולא דרך לדורות. ההחזקה הזו של כדורים שונים באוויר מתאימה אולי לקבוצה קטנה, אידיאולוגית ואינטלקטואלית; היא אינה יכולה להיות התורה של כלל ישראל. זו כנראה אחת הסיבות העיקריות לכך שחלקים רחבים בעם ישראל אינם אוחזים בשמירת מצוות 'דתית' מלאה: היא רוצה לחיות בעולם במלאות, ולחוות תרבות חיים ומערכת נורמטיבית הנובעת מהמקום הקיומי והפשוט.
—
האמור לעיל הוא חומר למחששבה שמציע הכותב ואין בן משום פסיקת הלכה
