במשנה במסכת מגילה (דף כ"ט) שנינו, שבשבת השלישית מבין "ארבע הפרשיות" קוראים את פרשת פרה אדומה, והסביר רש"י: "להזהיר את ישראל לטהר, שיעשו פסחיהן בטהרה". לדעת מקצת פוסקים, החיוב לקרוא את פרשת פרה הוא מן התורה, והשולחן ערוך (אורח חיים, תרפ"ה ז') הזכיר את דעתם, אך דעת רוב הפוסקים שהחיוב הוא מדרבנן. גם בזמן הזה, כאשר אין בידינו אפר פרה אדומה להיטהר בו לקראת חג הפסח במקדש, ההיערכות לחודש ניסן מלווה בכמיהה להתחדשות ולטהרת הגוף הנפש.
רוב הלכות טומאה וטהרה אינן נוהגות הלכה למעשה בימינו, אך תחום מרכזי אחד דווקא כן משמעותי, והוא קשור באיסור על כוהנים להיטמא בטומאת מת. בעבר כתבתי כאן על שאלות מעשיות שהתעוררו בנוגע לבני משפחתו של כהן שנפלו בקרב. סוג אחר של שאלות קשור למפקדים וחיילים כוהנים שמבקשים ללוות למנוחת עולמים חבר שנפל בקרב.
ככלל, הדבר אסור, שכן למרות הצער והכאב הגדולים, לא הותר לכהן להיטמא למת שאיננו מקרובי משפחתו. לפיכך, אסור לחבר כהן לשאת את הארון או לגעת בו, וכמו כן אסור לעמוד תחת קורת גג אחת עם הארון. נדרש לתת תשומת לב מיוחדת לעצים, שלעיתים קרובות נחשבים לאוהל, וכן לסככות אחרות שאסור לעמוד מתחתן.
במהלך המלחמה פנה אליי לוחם כהן, שבשדה הקרב בזמן אמת נטמא לחברו שנהרג. הלוחם שאל האם העובדה שהוא כבר נטמא פעם אחת בקרב תחת אש, מתירה לו להשתתף גם בהלוויית החבר שנפל. התשובה כמובן שלילית: בשדה הקרב הדבר היה חלק מן המערכה, והוא מותר, אך הדבר אינו מצדיק השתתפות בהלווייתו.
הלכה נוספת היא שאסור לכהן להתקרב אפילו לארבע אמות (כ-2 מטרים) של המת. אמנם, איסור זה איננו מן התורה, אולם הרמב"ם (אבל ג' י"ג) הבהיר שכהן שנכנס לתוך ד' אמות של קבר – לוקה "מכת מרדות". הרמב"ם גם כותב שכהן שנכנס לבית הקברות "לוקה מן התורה", אך ביארו המפרשים, שהכוונה היא רק אם הכהן מאהיל על הקברים. לפיכך, כאשר בבית העלמין יש שבילים רחבים, שהכהן יכול לעבור בהם מבלי להתקרב לד' אמות של הקברים, ומבלי להיות באוהל אחד עם המת – הדבר מותר.
בשולחן ערוך (יורה דעה, שע"א ה') נפסק, שעל אף האיסור של כהן להתקרב למת או לקבר, אם ישנה מחיצה של עשרה טפחים בסמוך למת או לקבר – מותר להתקרב עד למרחק של 4 טפחים, שהוא כמובן מרחק קטן מאוד (קצת יותר מ-30 ס"מ). אשר על כן, אם יש כהן שמבקש להתקרב אל המת, ניתן להציב במקום מחיצה, ואפילו ארעית או ניידת, וכך הוא יוכל לעמוד בסמוך לקבר או לארון, ובלבד כאמור שאין קורת גג אחת שמאהילה על שניהם.
הרמ"א על השולחן ערוך שם מוסיף וכותב, שכאשר יש מת בתוך הבית, מותר לכהן לעמוד מחוץ לבית, ואפילו לגעת בקירות הבית מבחוץ, כל עוד הוא לא נכנס פנימה.
שאלה מורכבת יותר מתעוררת כאשר מדובר על מפקד כהן, שמבקש לקחת חלק בהלוויה של פקוד שנפל. המפקד חש אחריות פיקודית ללוות את בני משפחתו של החלל, ובמקביל גם את יתר פקודיו, ולחזק את רוחם. עמדת הרבנות הצבאית היא שהדבר אסור.
לדעת רוב הפוסקים, טומאת כהן למת היא איסור תורה, שהותר רק משום פיקוח נפש. ייתכנו מצבי קיצון שבהם משבר נפשי עמוק של פלוני או אלמוני מאפשר למפקד להיכנס לבית העלמין כדי לתמוך בו ולהבטיח שיוכל לשוב לתפקד, אך ברובם המוחלט של המקרים, את אחריותו של המפקד לחזק את רוחם של חייליו הוא יוכל לממש לפני ההלוויה או אחריה, אך לא בבית העלמין עצמו.
אמנם, גישה שונה ומקילה יותר ניתן למצוא במאמר "השתתפות קצין כהן בהלוויית חייליו", שפורסם לפני כשנתיים בכתב העת "תחומין" (כרך מ"ד). בהערה שבפתח אותו המאמר מסופר: "המאמר נכתב לעילוי נשמת רס"ן יהודה נתן כהן ז"ל, מ"פ בסיירת גבעתי, נפל בקרב בצפון רצועת עזה, בי"ט במרחשון תשפ"ד.
"הפלגה שעליה פיקד הייתה בחוד הכניסה של צה"ל לרצועה ולאחר שבוע של קרבות עזים, נפל יהודה עם שניים מחייליו, גלעד ניצן ויהונדב לוינשטיין הי"ד, בקרב גבורה תוך הסתערות על מחבלים. יהודה היה מחובר בכל מאודו לאתוס של מדינת ישראל המתחדשת, מתוך חיבור לתורה ומצוות, והיה נכון לשרת ואף למסור את נפשו למענה. ברוך כישרונות היה, מבריק, מהיר מחשבה ועשייה, איש ספר, לצד ענווה ואנושיות. כשנפל אחד מחייליו, שילה עמיר הי"ד (בפעילות מבצעית בשומרון בקיץ תשפ"ג, עוד לפני המלחמה), הוא חש שעליו להיות עם חייליו בעת הקבורה, וזאת על אף היותו כהן. לאחר מכן, פנה למספר רבנים בשאלה האם נהג נכון, ומכך נולד מאמר זה".
המעיין בגוף המאמר שם ימצא כמה חידושים לגבי היתרים להיטמא במקום "כבוד הבריות" או במקום של "צורך לאומי", אך אין ספק שהדברים – דברי חידוש הם. ועדיין, אין בהם כדי לגרוע מגבורתו של יהודה כהן הי"ד, גם בשדה הקרב, וגם בדאגה אמיתית לחייליו. יהי זכרו ברוך.
