פרשת כי תישא מספרת על אחד האירועים המזעזעים ביותר ב-40 שנות הנדודים במדבר. פחות משישה שבועות אחרי ההתגלות הגדולה ביותר בתולדות הדתות, פגישתם של בני ישראל עם א-לוהים במעמד הר סיני, הם עשו עגל זהב. בין אם היה במעשה משום עבודה זרה ובין אם הוא רק התקרב לידי כך במידה מסוכנת, הוא גרם לה' לומר למשה, שהיה איתו על ההר, "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י).
אני רוצה להתבונן הפעם בתפקיד שמילא אהרון. שכן אהרן היה מנהיגם בפועל של בני ישראל בהיעדר משה, ואליו הם פנו בהצעה לעשיית העגל: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר. וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א).
יש בהיסטוריה הפרשנית ניסיון שיטתי לצמצם או למזער את אשמתו של אהרון – ואפשר להבין זאת, שהרי התורה אינה אומרת במפורש שאהרן נענש על חטא העגל (אומנם אברבנאל טוען שהוא נענש לאחר מכן). ועדיין, עם כל נדיבות הרוח שאנו יכולים לגייס, קשה שלא לראות את אהרון כחלש. במיוחד למִשמע התשובה שנתן כאשר משה הגיע ודרש הסברים:
"וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי, 'ֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וָאֹמַר לָהֶם, לְמִי זָהָב – הִתְפָּרָקוּ, וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות לב, כב-כד).
הדברים מזכירים את התירוצים ששאול נתן לשמואל כשנדרש להסביר למה לא פעל לפי הנחיותיו. הוא מאשים את העם. הוא רומז שלא הייתה לו ברירה. הוא היה פסיבי. דברים קרו. הוא מפחית בחשיבות המקרה. זו חולשה, לא מנהיגות.
מפתיע על רקע זה לראות כיצד ציירה המסורת את אהרון כגיבור. במיוחד ידועה מימרתו של הלל: "הֱוֵי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (משנה, אבות א, יב). מפורסמת גם מסורת האגדה על דרכו של אהרון להפוך אויבים לאוהבים וחוטאים לשומרי מצוות. מדרש הסִפרא אומר שאהרון לא אמר אף פעם לאדם "חטאתָ" – דבר הראוי לציון מיוחד ביודענו שאחת ממשימותיו החשובות של הכהן הגדול הייתה לכפר בעד העם על חטאיו פעם בשנה, ביום הכיפורים. אך תכונות אלו של אהרון אינן נזכרות בתורה.
הסמך היחיד שמצאו חז"ל במקרא הוא פסוקים בספר מלאכי, אחרון הנביאים, האומר על הכהן: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם… בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (מלאכי ב, ה-ו).
אבל מלאכי מדבר כאן על הכהונה בכלל, ולא על דמותו ההיסטורית של אהרון. מאלפים במיוחד דברי הגמרא בסוגיה המבררת אם פשרה, במקום הכרעה בדין, היא דבר טוב. הגמרא מציגה זאת כמחלוקת בין שתי דמויות מייצגות, משה ואהרון: "משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו" (סנהדרין ו ע"ב).
משה היא איש משפט, ואהרון איש תיווך. משה היה איש אמת, ואילו אהרון – איש שלום. משה חתר לצדק, ואהרון חתר ליישוב סכסוכים. יש הבדל ממשי בין שתי הגישות הללו. אמת, צדק, משפט, הם משוואות סכום אפס. אם א אמת, ב שקר. אם ראובן צודק בדין, שמעון, בעל דינו, חייב. הסגולות המיוחסות לאהרון – תיווך, יישוב סכסוכים, פשרה – הן כולן ניסיונות להגיע לתוצאה שאינה אפס; תוצאה שבה שני הצדדים ירגישו שקולם נשמע וטענתם כובדה, לפחות בחלקה.
נחזור עתה אל משה, אהרון ועגל הזהב. אף כי ברור שה' ומשה ראו את עשיית העגל כחטא חמור, נכונותו של אהרון להרגיע את העם – לנסות לעכב אותו, מתוך הבנה שאם יאמר 'לא' יהרגו אותו ויעשו את העגל בעצמם – לא הייתה פסולה לגמרי.
אכן, במצב המסוים הזה, דרוש היה לעם אדם מסוגו של משה, שיפעל בנחרצות, ולא מסוגו של אהרון. אבל בנסיבות אחרות, ובטווח הארוך, שני הטיפוסים נדרשים: אנשים כמשה, שישמיעו את קול האמת והצדק, ואנשים כאהרון, בעלי כישורים בין-אישיים גבוהים היודעים ליישר הדורים ולעשות שלום.
וכך הצטייר אהרון, בראייתה המאוחרת של המסורת, כעושה שלום. שלום אינו המידה הטובה היחידה, והשׂגתו איננה המשימה היחידה של מנהיג. אסור לנו לשכוח שכאשר אהרון נותר כמנהיג יחיד בשטח, העם עשה עגל זהב.
אך יחד עם זאת, אל לנו לחשוב שדי לנו בתשוקת אמת וצדק. משה היה זקוק לאהרון שילכד את העם. בקיצור, מנהיגות היא היכולת להחזיק ביחד אנשים בעלי מזג שונה, קולות מתנגשים, וערכים סותרים. כל צוות מנהיגות זקוק לאדם כמשה ולאדם כאהרון. לקול של אמת ולכוח של שלום.
