משיקולי עריכה ותכנון לו"ז, הדברים נכתבים מראש (כלומר לפני פורים) אבל יתפרסמו בשבת כי תישא. אני מקווה ששום דבר חריג לא השבית לנו את שמחת הלחץ שבלתמרן בין ניקיונות הפסח לעבודה השוטפת. אם הכל בע"ה תקין, אבקש להקדיש מחשבה להתלבטות מקצועית שלדעתי נוגעת לרבים: עד כמה האמונה הדתית יכולה (צריכה?) להיות נוכחת בעבודה שלי.
עבורי כעורכת ספרות ולקטורית דתייה, לעיתים יכול להתקיים מתח או לפחות פער בין הנאמנות האומנותית לנאמנות הדתית שלי .כעורכת, התפקיד שלי הוא לכוון, לתת מבט-על על היצירה, להצביע על מה שחסר או עודף, על מה שלא הגיוני, ללטש דמויות, להדק טקסטים.
כלקטורית, אני קוראת טיוטות המועמדות לעריכה או לתרגום ומחווה את דעתי בהתאם לסיווג ז'אנר ולבשלות הספר. ברמה הבסיסית ביותר, החובה שלי היא לזהות את הקול הייחודי של המחבר/ת, להעיר ולהאיר.
הדברים מסתבכים כשהקול הייחודי הזה כולל מסרים המתנגשים עם האמונה הדתית שלי. כפירה, שפה בוטה או תיאורים שחורגים מגדרי הצניעות דורשים ממני להתנקות משיפוטיות ולהיצמד לערך המוסף של הטקסט המונח לפניי. הקושי מתגבר כשהעלילה והניסוחים מעולים, כשהתיאורים והדמויות מדויקים, כשמעבר לחילוקי דעות ערכיים אין סיבה לוותר על הטקסט או לשנות אותו.
במקרים כאלה אני נדרשת להשתיק כל צדקנות, להתבונן במילים שלפניי ולקיים איתן דיאלוג. הרי אם הטקסט מעורר שאלות, אדרבא, זוהי הזדמנות טובה לנמק את המחויבות שלי להלכה, לחדד את הסיבות לבחירות הנובעות מהאמונה שלי. יותר מכל אני מאמינה בנחיצות השיח, בכך שאם משהו קשה, ואולי דווקא כשמשהו קשה, זוהי קריאה לליבון ערכי הליבה שעליהם לא אהיה מוכנה לוותר.
לערוך טקסט המנוגד להשקפת העולם שלי מחייב ענווה מצד אחד, ושמירה על גבולות הזהות שלי מצד שני. האם יש לי אחריות רוחנית על הטקסטים שאותם אני עורכת? האם כל אמת ראויה לפרסום, גם אם היא מטלטלת יסודות של צניעות, אמונה או אפילו מוסר? בעיניי, יצירה טובה חייבת לצאת לאור. אסור לברוח מהתמודדות, במיוחד כשמדובר באומנות שמחלחלת אל התת מודע.
מלאכת העריכה היא מעשה של בירור טקסטואלי ועקרוני, לא של צנזור. כדתייה, אני משתדלת ככל יכולתי לשמור על מי שאני גם כשאני מתפלשת ברעיונות הזרים, בשפה הבוטה, בתיאורים שאת חלקם אימנע מלהקריא בקול. למעשה, התמודדות עם שאלות קשות היא חלק בלתי נפרד מהעבודה.
