יאיר אבידן
פרשת "כי תישא" אינה רק סיפור על חטא העגל. בקריאה פשוטה, היא עוסקת בשאלה שמוכרת מאוד גם היום ועוסקת בנושאים משמעותיים – מהי אחריות בזמן משבר, ואיך נראית משילות אמיתית כשהמערכת נכשלת.
האירוע מתחיל באי-ודאות כאשר משה מתעכב בהר, והעם נלחץ ואומר – "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים" (שמות ל״ב, א׳). אירוע זה אינו מייצג רק כשל ערכי. אירוע זה מייצג מצב של חוסר יציבות, אובדן כיוון, אובדן אמון וחיפוש עוגן להיאחז בו. כשאין הנהגה מורגשת ואין ודאות, נוצר ואקום שממלאים בהחלטות פזיזות.
כשמשה יורד מההר, רואה ומאבחן את המצב, הוא שובר את הלוחות: "וַיִּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת" (ל״ב, י״ט). זהו בהחלט רגע של משילות המציב גבול ברור ועצירת הסחף.
אבל כאן לא מסתיים הסיפור. משה כמוביל, מנהיג ונוטל אחריות (כן – נוטל אחריות), אינו מחפש רק אשמים. הוא עולה שוב להר ואומר – "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם… וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (ל״ב, ל״ב). זוהי נשיאה מלאה ומוחלטת באחריות. לא ניתן יותר. מנהיג מעורב שנשאר עם המערכת גם ברגע הקשה ביותר.
וכאן נמצא המסר המרכזי לימינו. אחריות איננה רק להישאר בתפקיד. אחריות היא להחזיר אמון ולתקן את המערכת. ולעיתים, כאשר האמון נשחק או כשהמציאות מחייבת התחלה חדשה, נשיאה באחריות יכולה להיות גם היכולת לפנות מקום לאחרים שיובילו את שלב התיקון.

הלוחות השניים המתקבלים המתקבלים על ידי משה שעולה אל ההר חלף אלו שנשברו מסמלים בדיוק זאת. הם אינם העתק של הראשונים, אלא התחלה מחודשת לאחר משבר. התורה מלמדת שמערכות חזקות אינן כאלה שלא נופלות, אלא כאלה שיודעות לעצור, ללמוד ולהיבנות מחדש.
במציאות הישראלית של השנים האחרונות, שאלת האחריות עולה כמעט בכל משבר. אבל אחריות אמיתית אינה רק בירור של העבר. היא החלטות שמאפשרות תיקון, שיקום אמון, נטילת אחריות ולעיתים, ולא פחות חשוב, גם הזדמנות להתחדשות מנהיגותית.
ויש כאן מסר חשוב לחברה, לפיו שמירה על יציבות אינה היצמדות לכל מצב קיים, אלא דאגה להמשך הדרך ולהבטיח קיום ומודל בר-קיימא. משילות אינה רק להחזיק בתפקיד, אלא לפעול לטובת המערכת, גם ובמיוחד וכחלק בלתי נרד ממנה, הידיעה והתהליך מתי וכיצד להעביר את המקל.
חוסן לאומי נבנה לא רק מהיכולת להישאר, אלא גם מהיכולת להשתנות בזמן הנכון כדי שהאמון יחזור והמערכת תוכל להמשיך קדימה. המערכת גדולה וחשובה מהפרטים המובילים אותה.
