יעקב ספוקויניבהפטרת פרשת פרה מתאר הנביא יחזקאל חזון אפוקליפטי, ובו מעבר חד מהתחתית אל הפסגה. התחתית מתוארת כך: "וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים". [לו, יט]. אחרי שייצאו לגלות, יתפזרו בני ישראל לכל עבר. תוך כדי הפיזור נמצא שם שמיים מתחלל וא"י הופכת לשממה. מהתחתית הזו אפשר רק לעלות.
אחרי זה יגיע תהליך ההיטהרות שבו עם ישראל יתחרט על ההתרחקות מתורת ישראל ומא"י. לפי הנביא, די בניצוץ קטן כדי שהקב"ה יהפכו ללהבה גדולה. המפנה מתואר בכמה פעלים, שהם כמו לשונות הגאולה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכׇּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" [כד], ואח"כ בא התיאור על גאולת הארץ: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם" [ל']. כך יושלם המהפך, מפיזור וחרפה בין הגויים לקיבוץ גלויות ולשגשוג בארץ ישראל.
האם לא זה מה שקרה לנו בפועל? ברור שכן. מהתחתית של השואה אל התקומה המחודשת בא"י. אלה שהיו שארית הפליטה לאחר השואה זכו לשם 'העקורים'. אמנם היו עוד מיליוני עקורים מעמים שונים, שנעקרו זמנית מבתיהם וחיכו לשיקום. רובם ידעו שיזכו לחזור לארצם ולמקומם במוקדם או במאוחר וישקמו את חייהם.
בניגוד להם, היהודים לא יכלו לחזור למקומם. רבים מהם מצאו את בתיהם חסומים בפניהם. המקרה הבולט ביותר היה בעיירה קיילצה בפולין. שם התקבצו כמה עשרות יהודים בבניין הקהילה היהודית, כיוון שבתיהם נתפסו בידי המקומיים. הללו לא היו רגועים וחיפשו כל דרך להרחיק את היהודים מהמקום, שמא ידרוש הצבא האדום להחזיר ליהודים את בתיהם.
shai-pal
הם מצאו אמתלה והעלילו עלילה כאילו ילד מקומי נחטף בידי היהודים וכאילו הוא מוחזק בבית הקהילה. זה היה התירוץ לפוגרום בו התנפל ההמון המוסת על היהודים והרג 47 מהם. כאלף יהודים נרצחו בפוגרומים בפולין בחודשים הראשונים לאחר המלחמה בנסיבות דומות.
לא פלא אפוא שרבים מהיהודים עזבו את פולין, מי בכוחות עצמו ומי בסיוע ארגוני 'הבריחה', שנוסדו בידי שליחים של ארגונים ציוניים מישראל. כרבע מיליון יהודים הגיעו למחנות שהקימו בעלות הברית לפליטים.
למרבה הצער, גם שם בצבצה אנטישמיות. לכן, הוחלט להפריד את הפליטים היהודים מכל היתר. בחוסר רגישות, שיכנו רבים מהעקורים במחנות נאציים לשעבר, כמו ברגן-בלזן. מחנות נוספים הוקמו בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה.
היהודים ידעו יפה להתארגן והקימו בתי ספר מאולתרים, מוסדות תרבות וגם מקומות תעסוקה. מעל לכל ריחף הרצון להשתקם. רבים מיהרו להתחתן ובמקרה אחד, בברגן-בלזן, התחתנו 7 זוגות תחת חופה אחת. הניצולים מיהרו להביא חיים חדשים לעולם, מתוך דחף עוצמתי לשיקום אישי ולאומי.
הרצון לשיקום התבטא גם בדרישה החד-משמעית לעלות לא"י. ברם, א"י הייתה סגורה בפניהם, כי השלטון הבריטי סירב להכניסם ארצה. יהודי ארה"ב לחצו על נשיא ארה"ב, הארי טרומן, כדי שיתערב בנעשה.
טרומן נענה לבקשה ושלח את פרופ' ארל האריסון כדי לבדוק ולדווח לו על מצב העקורים. האריסון המליץ על העלאת 100,000 עקורים לארץ ישראל לאלתר. הנשיא טרומן אימץ את ההמלצה ושלח את בקשתו לממשלת בריטניה. גם בבית הנבחרים הבריטי נשמעה קריאה דומה. אולם, הממשל הבריטי סירב לקבל את ההמלצה ודרש להקים ועדה משותפת, אנגלו-אמריקאית. גם זו המליצה המלצה דומה, וגם אותה דחה השלטון הבריטי.
זה היה הרקע להגברת לחץ ההעפלה לארץ. אוניות מעפילים שאספו עקורים, יצאו מנמלי איטליה לעבר א"י. רובן נתפסו בידי הבריטים. המעפילים הוגלו לאי קפריסין. עד להקמת המדינה שהו באי יותר מ-52,000 מעפילים במחנות מעצר.
במקביל, נוצר לחץ לעלייה של יהודים מתימן, מעיראק, מרומניה ומעוד ארצות שבהן נרדפו יהודים. כולם חיכו להקמת המדינה היהודית העצמאית. רק אז יכלו להגיע ארצה יהודים מכל הארצות, כנבואת יחזקאל.
