האם ישראל "עזין שבאומות" או "רחמנים וביישנים"?

כשהתגלה ה' למשה בנקרת הצור לאירוע שהניב את הסליחה על חטא העגל, הוא אמר לו "וראית את אחורי". חז"ל פירשו שה' "הראהו קשר של תפילין" (ברכות ז, א), ורש"י מסביר שהכוונה היא לקשר של תפילין שעל העורף. מדוע ה' הראה למשה את הקשר האחורי ולא את הבית של תפילין של ראש? נראה שבכך ה' רמז למשה שהחולשה של עם ישראל, קשיות עורפם, היא גם נקודת חוזק שעשויה להביא לסליחה על חטאם.

קודם לכן, הודיע ה' למשה שלוש פעמים שהוא רוצה להשמיד את בני ישראל בשל חטא קשיות העורף שלהם. בפעם הראשונה אומר ה': "…עם קשה עורף הוא, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (לב, ט'). בפעם השנייה הוא אומר למשה שלמרות תפילתו, וחרף הריגת החוטאים בידי בני לוי: "…לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה" (לג', ג'). בפעם השלישית, לאחר שבני ישראל הבינו, כנראה, את חומרת חטאם והתאבלו, ה' חוזר וקובע שוב: "אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך" (לג', ה').

אולם, בפעם הרביעית משה מציין את קשיות העורף של ישראל כסיבה לפיוס וסליחה של ה' על החטא החמור: "אם נא מצאתי חן… ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" (לד, ט'). כיצד קשיות העורף ששימשה אצל ה' נימוק לעונש החמור ביותר, הופכת לפתע לטיעון שמצדיק את סליחתו של בורא עולם?

כמה מהפרשנים הסבירו שכוונת משה הייתה לבקש מה' שיסלח לישראל "אף על פי" שהם קשי עורף (אבן-עזרא, חזקוני ועוד). אולם, מפשט המקרא נראה שמשה ציין תכונה זו כנימוק לסליחה, ולא כבקשה שה' יתעלם ממנה.

נראה שמשה הבין היטב את הרמז שרמז לו ה' בנקרת הצור כשהראה לו את הקשר של התפילין שנמצא על העורף. ה' לימד אותו שעורף חזק וקשוח יכול להתקדש ולבטא עוצמה של קשר בין איש ישראל וא-לוהיו. גישה זו מופיעה בגמרא שאומרת כי ישראל הם עזין שבאומות (ביצה כה, ב), ובמדרש הם נקראים "חצופים", ומוסבר שדבר זה "אינו אלא לשבחן: או יהודי, או צלוב" (שמ"ר מב, ט).

קשיות עורף היא תכונה חיובית וחיונית כאשר האדם או העם נדרשים לעמוד בפני אתגרים קשים, ויש לגלות נחישות ועקשנות, ואילו גמישות ופשרנות הן לרועץ. ה' גילה למשה את מעלת קשיות העורף בהיותו בנקרת הצור, מיקום מיוחד שאולי מסמל צורך להתחבא במערה ולהיות חזק וקשה כצור. ה' ידע שיהודים בהמשך יידרשו לעיתים להתחבא במערות ולהתקשות כסלעים.

עם ישראל נדרש בהמשך דרכו לעזות וקשיות עורף, כדי לעמוד איתן מול שליטים, ארגונים ועמים שיקומו לכלותו. הוא ידע שעם ישראל יידרש לקשיות עורף כדי להתמודד עם האנטישמיות שהייתה מנת חלקו בגלות, ואשר נמשכת בדרכים אחרות לנוכח תקומת ישראל בארצו. רק עם קשה עורף יכול מצד אחד לקדש את החיים, ומצד שני להיות נכון להקריבם על אמונתו ולקיים "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל נפשך".

אכן, בדרך כלל קשיות עורף היא תכונה בעייתית, שכן היא מקבעת את אדם, ומונעת ממנו לתקן את דרכיו ולעשות תשובה. הדוגמה המובהקת ביותר של קשה עורף בתנ"ך הוא פרעה, שקיבל מכה אחרי מכה, אך לא שינה את עמדותיו כמלוא הנימה. השם 'פרעה' מכיל את אותיות המילה 'הערף', ודמותו מייצגת באופן אכזרי, אך גם נלעג, את כל הרע שגלום במקובעות ובעקשנות.

בדומה לו גם ערפה, שאותיות שמה הן אותיות "הערף", "הפנתה עורף לחמותה", וכך איבדה את עולמה. זה שנים רבות אנו רואים את שלטון הרשע באיראן ושותפיו כקשי עורף שליליים בדומה לפרעה.

הגדרת עם ישראל כ"עזים" ו"חצופים" עומדת לכאורה בסתירה להגדרתם כ"רחמנים וביישנים" (יבמות עח, ב). ההסבר הוא שבנוגע למתחים ומחלוקת בתוך החברה הישראלית עזות, חוצפה וקשיות עורף הן תכונות שליליות, ונדרשת רכות עורף ויכולת להתגמש ולהתפשר. אולם, במאבקי הקיום של עם ישראל מול אויביו נחוצה מנה גדושה של קשיות עורף הן בחזית והן בעורף.

במשך שנים רבות היה חשש שתכונה זו נשחקה אצלנו, וכי  יהודים בזמננו חושקים בחיים שקטים ונוחים, ולא יוכלו לעמוד בפני אתגרים קשים. אולם, בשנתיים וחצי האחרונות, התברר שכשאנו נדרשים להשתמש בנחישות ותקיפות, הקרבה והתמסרות, תכונות אלה מתגלות, פועלות ואף מפעימות, ועם ישראל מסוגל לשאוג כארי.

מאבקי הקיום של עם ישראל בארצו דורשים מכולנו את העזות וקשיות העורף החיובית, עליה לימדו משה בבקשתו וה' בסליחתו. חשוב מאוד שנאחז בה מול אויבינו, ובד בבד נדע להתרכך ולהיות רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים בשגרת יומנו.