פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"מה ההבדל בין דור המדבר לדורנו אנו?", שאלו חסידים, והשיבו: "בדור המדבר, היו מוכנים בני ישראל לתת כסף וזהב שלהם כדי לעשות להם א-להים. בדורנו, מוכנים יהודים למכור את א-לוהיהם, כדי לעשות להם עוד כסף וזהב"…
הבהלה לזהב עשויה לשבור את רוחה של כל חברה. הערכים נעלמים, והסולידריות מפנה אתץ מקומה לשיקולים כלכליים קרים. האמנם נשקל כראוי עניינם של מאות מובטלים בצפון, שנפשות רבות תלויות בהם למחייתן, קודם שנתקבלה החלטה מהירה על סגירת המפעל בשל הפסדים שצבר? האם נשקלו ברצינות ובכובד ראש ראוי השלכות מעשה זה על פוטנציאל הסכנה שכרוך בעקביו, ועלול להחריב יישובים שלמים?
אכן, השיקול הכלכלי חייב להילקח בחשבון בכל הכרעה על המשך תפעולו של מפעל מסוים, אך לצדו אסור להתעלם מהמרכיב האנושי. אסור להיבט הכספי שידחה מפניו כל שיקול אחר. וכבר היו דברים מעולם, שראינו כי מכוחה של תאוות ממון מוכנים הבריות לרמות ולגזול, לעשוק ולחמוס, ובלבד שיצברו עוד הון ונכסים.
לצד החמדנות והרכושנות, מסממניו הבולטים של דורנו, אחד המאפיינים הבולטים שלו הוא ניתוץ המוסכמות. הפוסט ציונות והפוסט מודרניזם הם רק שניים מהם. כל הפרות הקדושות נשחטות בזו אחר זו. אין עוד דבר המוסכם על הכל. אין עוד "קדושה" בשום ערך. הכל שפיט, והכל ראוי וצריך לעבור תחת שבט הביקורת והביטול, וכל המרבה – הרי זה משובח.
במוקד פרשת "כי תשא", בא תיאורו של אחד האירועים הטראומטיים בתולדות ישראל. חטא העגל שבעקבותיו שובר משה את הלוחות ומנפצם לרסיסים ל"עיני כל ישראל". לוחות, ש"מעשה אלוקים המה", הופכים בהינף יד לגל אבנים. מה פשרו של מעשה נורא זה, המבטא את שבירת כל ה"כלים" וניפוץ כל הנורמות המשפטיות המגולמות בלוחות?
פרשני המקרא התחבטו בשאלה זו, והציעו לה תשובות שונות. אחת מהן, מדגישה את העובדה שגם מערכת חוקים ומשפטים מפוארת כמו תורה מן השמים, אין בה ערובה כנגד החטא. חוסר יכולתה לתת מענה ראוי לצורכי הזמן ("וירא העם כי בושש משה"), עשוי להביא גם עם שראה נסים גדולים ועצומים להתפתות אחר "עגלי זהב" למיניהם, דור דור ו"עגל הזהב" שלו.
רעיון נוסף, מפליא בחריפותו, מצוי בדבריו של רבי מאיר שמחה מדוינסק, בעל ה"משך חכמה". לדבריו, משה רבנו שבר את הלוחות, כדי לבטל מחשבתם של בני אדם ולפיה יש, כביכול, קדושה בלוחות (או, במקרים אחרים, בחפצים אחרים או ב"מקומות קדושים") מצד עצמם. "חלילה", אומר רבי מאיר שמחה, גם "הלוחות מכתב אלוקים גם המה אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם, כשתקיימו מה שכתוב בהם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם. סוף דבר, אין שום ענין קדוש בעולם, רק השם יתברך שמו הוא קדוש". מערכת משפט, חוקים ומצוות, שעקרונות הצדק והיושר שבה נותרים כ"אות מתה" בספר החוקים, ואינם באים לידי יישום במציאות, היא חסרת כל ערך, ויש לנפצה ולנתצה.
מסר מעניין נוסף, שמעיר עליו המדרש, חבוי דווקא בעיתוי שבירת הלוחות. הקב"ה אמר למשה עוד בהיותו על הר סיני, "לך רד כי שיחת עמך". וכי אפשר שלא היה משה מאמין בקב"ה? ומדוע לא שבר את הלוחות כבר בנקודת זמן זו? מכאן למדו חכמים לקח גדול, שראוי הוא כי יילמד אף בקרב חורצי משפט בטרם עת, שהולכים ומתרבים בימינו: אפילו שמע אדם דבר ממקור מהימן, אל יקבל עדותו עד שיראה בעיניו ויברר שכך הוא.
גם בדור ה"פוסט" והניתוץ יש לזכור כל העת שאפילו אם יש (ובדרך כלל אין) הצדקה ל"שבירת לוחות" טוטאלית במקרים מסוימים, עדיין מסורה הכרעה זו רק לגדולים שבדור, ולא כל הרוצה ייטול את השם. אפילו אז, "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". החדש אינו יכול להיבנות אלא מכוחו של הישן, ושניהם כאחד צריכים להורותנו מהי הדרך נלך בה וממה עלינו להישמר.
(כי תשא תשסט)
