הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')עם שלם, שמנה 2-3 מיליון איש ואישה עמד מתוסכל אחרי שהשלים את המשימה הגדולה. אחרי שכול בני ישראל תרמו כסף וזהב וחומרים יקרי ערך נוספים, טרחו ועמלו משך חצי שנה בכל מלאכה, בקדחתנות, באומנות ובאמנות בבניית המשכן וכל כליו ואביזריו, נראה היה שכל ההשקעה ירדה לטמיון וכל המאמץ היה לשווא. הם טיפחו ציפיות עד רום שמים, ואלה עמדו להתרסק על הקרשים והאדנים שעל הארץ.
המדרש מספר שכאשר הגיע הרגע הגורלי של הקמת המשכן בני ישראל לא היו מסוגלים להקימו: "כיון שגמרו מלאכת המשכן… היו מבקשין להעמידו ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו, וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל… התחילו מסיחין ומרננין ואומרים: ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא את ממונינו במשכן הזה והכניס אותנו לכל הטורח הזה…" (תנחומא, פקודי יא).
לאמירה מסוג זה אנו מצפים מאזרחי איראן, כולל תומכי המשטר, שיקומו ויאמרו: "ראו מה עשה לנו" השלטון "הוציא את ממונינו" להקמת מערך מלחמה עצום כדי להביא להקמת מדינה אסלאמית במקום המדינה היהודית, "והכניס אותנו לכל הטורח הזה" של סבל כבד במשך שנים רבות, ולבסוף הכול מתרסק ועולה בלהבות.
מאליה עולה השאלה: לשם מה הביא הקב"ה את בני ישראל למצב המתסכל בו עבודתם העצומה מגיעה למבוי סתום? נראה לי שהיה בכך מסר חשוב, ולמסר שלי שלוש פינות לשעה ולדורות:
א. בל יחשוב האדם שהוא מסוגל להרים מפעלים כבירים בכוחותיו שלו בלבד. גם כשאנו מתאמצים ועושים הכול כמו שצריך, יש להתאזר באורך רוח ולהיעזר בבורא עולם כדי להגיע לתוצאה המקווה.
ב. המדרש ממשיך ומסביר שאפילו משה עמד נבוך ואמר: "רבש"ע, איני יודע להעמידו, אמר לו: 'עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימתו'". אף כאן מתעוררת תמיהה גדולה: מדוע היה נחוץ שמשה יבצע פעולה תיאטרלית, שבה הוא "כאילו" מקים את המשכן, וכי צריך היה משה לעשות רושם על מאן דהו?
בתשובה לשאלה זו טמון מסר משלים למסר הקודם: כשם שעל בני ישראל להבין שיש תמיד צורך בעזרת ה', ולא די במאמץ האנושי, כך עליהם להבין שה' לא יעשה הכול מבלי שהאדם "יתן יד". למרות שהמשכן הוקם בדרך נס, ולמרות שמשה היה הראוי מכל אדם לכך שייעשה לו נס גלוי המייתר כל מאמץ, היה עליו לעסוק בידיו ולבצע פעולה אנושית טבעית. תרגיל ההקמה בא ללמד שגם כשיש סיוע גדול משמים, אין האדם רשאי לשבת בחיבוק ידיים. ההצלחה מחייבת שילוב של פעולה אנושית עם עזרה אלוהית.
ג. עם סיום מלאכת המשכן הצטרפה לשתי התובנות הללו הצלע השלישית. משה בירך את בני ישראל והתפלל: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו וגו" (תנחומא, שם). שוב עולה שאלה מתוך תהליך ההקמה: מה צורך היה בברכה זו? הרי התורה כבר הדגישה על כל פרט וכלל במלאכת המשכן שבני ישראל עשו "כאשר ציווה ה'", וה' הבטיח השראת שכינה במשכן, מדוע היה אפוא צורך בבקשה מיוחדת שהשכינה תשרה, הרי היא אמורה לשכון באופן אוטומטי ומיידי?
התובנה שעולה ועונה על שאלה זו היא שלא די בצירוף של פעולה אנושית נכונה וסיעתא דשמיא גדולה. הצלחת כל מבצע מצריכה גורם שלישי והוא התפילה. גם אם האדם עשה את כל מה שנדרש ממנו, ואף אם הקב"ה היה בעזרו, עדיין ההצלחה מחייבת פניה לבורא עולם בתפילה. הקמת המשכן מלמדת אפוא על החוט המשולש אשר לא במהרה יינתק: עשייה אנושית – תפילה לה' – עזרה א-לוהית.
וכאן מגיעה הפתעה גדולה: אחר שבוצעו שלושת הדברים שעליהם המבצע עומד, עדיין "לֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן." גם מבצע מעולה ביותר שמסתיים בהצלחה מוחצת, עננים אופפים אותו. כל ניצחון עלול להתגלות כניצחון פירוס, וכל הצלחה עלולה להתברר כזמנית או חלקית, היא עלולה להוביל לשנאה וביקורת בין-לאומית, וכאשר אין תכנית סדורה ליום שאחרי המבצע, גם כשמתרחש נס להתנוסס, הניצחון עלול להיות לרועץ ולהתמוסס. שלושת הדברים שעליהם כל מבצע עומד נחוצים אפוא מאוד לא רק לפניו ובמהלכו, אלא גם לאחר שהוא מגיע לסופו.
שלושה אלה שותפים בכל הצלחותיו של האדם ובכל תכנית ומשימה שרוצים להגשימה. משימת כולנו כעת להתרכז בעשייה נכונה ולהתחזק בתפילה בכוונה. כלל זה תקף הן במשימותינו האישיות והן במשימות חברתיות ולאומיות. בעיתות מלחמה ובתקופות מאתגרות אחרות חייב להתקיים השילוב הקדוש של עשייה, תפילה וסיעתא דשמיא כדי לסיים בהצלחה, ולזכות שבמעשה ידינו תשרה שכינה.
