הבן האובד

יש אמירה שאנשים אופטימיים נחשבים לפעמים ל"נמוכים", כי הם רואים רק את חצי הכוס המלאה. אך החכמה האמיתית היא להסתכל על המציאות באופן הוליסטי. גם על הכוס המלאה וגם על זו הריקה.

אנו נמצאים בתקופה של ניגודים עזים: שואה ותקומה, שמחה ועצב, אור וחושך, חטיפות והצלה, מלחמה ודאגה, אושר ושמחה. הכל מתערבב. דווקא בימים האלה, חשוב לעצור ולהביט על התמונה כולה. לתחושתי, רבים מאיתנו מביטים בעיקר על החצי הריק. אחרים שרואים דווקא את המלא ומרגישים מעולה.

אלא, שהשיח הציבורי הפך לצעקני. ההנהגה אינה משדרת ממלכתיות, אין כבוד לתפקיד ולאדם. הכל נמהל בכעס, בהשמצות. תחושה של התפרקות. כאילו אנו עסוקים רק בלשחוט את כל הפרות הקדושות, את כל הטוב שבחברה הישראלית. לכן, בטור לפני שבוע בחרתי להאיר את הדברים הטובים שיש כאן, להזכיר לעצמנו שלא לחינם חלמנו במשך 2,500 שנה לשוב לכאן. לא סתם עזבנו הכל, הקרבנו נפש ורכוש, ואלפים נספו בדרך. יש כאן משהו גדול – ונדמה לי שהיום, בתקופה הזו, אנחנו שוחטים את הגדולה הזו. דווקא בגלל זה, היום אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מדהים ששמעתי כמה פעמים ממפקד המוסד י"ג שפעל בסודן, איש אשכולות, במקרה הוא גם קרוב רחוק של אשתי, שניהם משושלת משפחת הורוביץ-הלוי. הוא בחר לקרוא לסיפור בשם "הבן האובד". להלן הסיפור כפי שמספר אותו י"ג.

"באחד המבצעים האוויריים הראשונים, מבצע 'קרוב רחוק', הלוחם שהוביל את השיירה בלילה החשוך לכיוון המנחת המאולתר במדבר טעה בניווט. כאשר גילה את טעותו, הוא חזר על עקבותיו אבל איבד זמן יקר. כאשר הגיע סוף סוף למקום הנכון, המטוס כבר ביקש רשות לנחות אבל פנסי הסימון המיוחדים לא היו מוכנים. הכוח המוסד התפצל. חלק רצו לסמן את המנחת למטוס בפנסים המיוחדים, והחלק השני רץ למשאית כדי להוריד את היהודים ולהכינם לנחיתת המטוס ולעלייה לתוכו. לפני כן לא הספיקו להסביר להם מה זה בכלל מטוס ומה עושים. וכך, כאשר המטוס נחת עם מנועים רועמים, תוך שהוא מעיף חול ואבנים לכל עבר, היהודים נבהלו וברחו למדבר החשוך.

לוחמי המוסד ו'שלדג' אשר הגיעו במטוס, החלו לחפש במדבר את הבורחים, כדי להעלותם על בטן המטוס הממתין. התהליך לקח המון זמן, פי שניים ויותר מהמקובל במבצעים דומים. לבסוף, לאחר כ-25 דקות, התצפיתן המיוחד שעמד על גג המטוס וכיוון את הלוחמים אל עבר היהודים הנסים בבהלה, הודיע כי להערכתו כל הבורחים אותרו. המטוס העמיסם גם את לוחמי 'שלדג', והמריא לעבר ישראל. בעוד הלוחמים של המוסד אוספים את פנסי הסימון ומנסים לטשטש עד כמה שאפשר את מה שקרה במדבר, הופיעה גברת מן המדבר, לבושה חגיגית ומדברת אמהרית שוטפת בהתרגשות רבה ומצביעה לשמיים. זה הציב בעיה רצינית בפני מפקד המבצע, שהרי לא ייתכן שתישאר על אדמת סודן, ארץ אויב, אישה אשר הייתה עדת ראיה למבצע כזה וראתה מטוס ישראלי נוחת בחשאי במדבר.

הפתרון המבצעי הנכון במקרים כאלה הוא 'להעלים' אותה כדי שלא ייוודע הסוד במקרה שתיתפס… אבל המבצע הוא מבצע להצלת יהודים ולא לפגיעה בהם, ובשל כך לקחו אנשי המוסד את הגברת, מוסתרת באחת המכוניות, לעיר הבירה חרטום ותוך סיכון מבצעי רב העלו אותה לטיסת חברת התעופה הצרפתית לפריז. בינתיים נוחת מטוס ההרקולס של חיל האוויר בישראל, ובו גם ילד כבן 12 אשר לא מוצא את אמו. הוא מספר שהיא הייתה איתו במשאית, וכאשר ירדו ממנה היה המון רעש מפחיד והם ברחו למדבר עד שחייל תפס אותו והכניסו למטוס. הוא קיווה שבמטוס הוא ימצא את אמו, אך לא כך היה. מייד הוציאו הודעה למפקד המבצע בשטח והסבירו את המצב. הוא ענה שהכל בסדר, האמא נמצאה והיא בדרך לצרפת. משם הועלתה לטיסת 'אל-על' לישראל.

המטוס נחת בנתב"ג ואנשי ביטחון הביאו את האמא בהתרגשות רבה לילד הממתין. האמא נכנסה לחדר, הילד העיף בה מבט קצר ואמר 'זו לא זאת'. כל הניסיונות לשכנע אותו לא הועילו. הוא התעקש שזאת לא האמא שלו ושהווסדא רוצה את האמא האמיתית שלו. הדבר הדאיג מאוד את אנשי המוסד, כי לפי זה נשארה במדבר בסודן גברת אשר ראתה מטוס נוחת בחשאי במדבר ויכולה לסכן את כל המבצע והמשתתפים. ואכן, הסתבר שה'אמא הנכונה' נשארה במדבר כאשר המטוס המריא ואנשי ה'מוסד' עזבו את המקום ברכביהם.

במסע של ארבעה ימים בטרמפים וברגל, חזרה האמא למחנות הפליטים, שם יצרה קשר עם פעילים של המוסד. אנחת רווחה גדולה נשמעה במסדרונות המוסד ובמבצע הבא ה'אמא הנכונה' הועלתה ארצה והבן הסכים הפעם לקבלה.

אני מרגיש, שגם אנחנו – העם האובד והעובד – נזכה, כמו אותו בן, להתאחד שוב, להשיב לעצמנו את הגאווה, את הכבוד ואת הבושה.