אסטרטגיה של מוסר אלקי מוחלט

בשלושת המכות הראשונות שבפרשתנו מדגישה התורה ענין שנראה, לכאורה, שולי ביחס למכות עצמן. המכות מתחילות בהכאה במטה על היאור והעפר, ע"י אהרון ולא ע"י משה (שמות ז יט, ח א, ח יב). חז"ל האירו שיש כאן עיקרון מוסרי יחודי: "ומפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרן? וכו'. אמר רבי תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, ועפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידיך. לפיכך לקו על ידי אהרן" (תנחומא וארא יד). משה צריך להכיר טובה ליאור ולעפר שסייעו להצלתו. ללמדך עד היכן צריכה להגיע הרגישות המוסרית של האדם, וההכרה בטובה שנעשתה עימו. גם אם מדובר בטובה מדבר דומם, שנעשתה בלא בחירתו (מכתב מאליהו ח"ג 98), ולמרות שנסיבות ה'הכאה' הן צורך חיוני בגאולת עם ישראל.
עקרון זה קשור לאושיות המוסר היהודי ומאפייניו היחודיים.
בנוסח המדרש רבה הקב"ה מצווה את משה להכות, ומשה הוא שמעלה את הטיעון המוסרי של 'הכרת הטוב': "אמר לו: הפוך אותו לדם! אמר לו: איני יכול להפכו! יש אדם שותה מן הבאר משליך אבן לתוכה?! אמר לו: ילך אהרן ויהפכנו, הלך אהרן והכהו ונהפך לדם" (שמו"ר כ א).
חז"ל ציינו את המקור של התורה לעיקרון המוסרי שלא לזרוק אבן מבאר ששתו ממנה: "מנא הא מילתא דאמרי אינשי (מה המקור לאמירה): בירא (בור) דשתית מיניה (ששתית ממנו) לא תשדי ביה קלא? (אל תזרוק בו רגב אדמה "ותלכלך אותו", שיטמ"ק שם). אמר לו: דכתיב: 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'" (בבא קמא צב ב). הדרישה המוסרית ש"לא תתעב מצרי" הינה מרחיקת לכת בשל הסבל שגרמו לנו: "שהיה ראוי לתעבו לגמרי שזרקו זכוריכם לים, ומה טעם 'לא תתעב', לפי שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק כו'" (המהרש"א בב"ק שם). כלומר, גם כאשר ה'טובה' לא הייתה בנסיבות טהורות, עדיין צריך להכיר טובה.
מכאן למדו עד כמה גדולה צריכה להיות מידת הכרת הטוב של האדם, ככלל, והכרת הטובה של האדם לבוראו על הטובות אשר גמל עימו, בפרט: "ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם, כל שכן וק"ו באלו-ה יתברך, שממנו נשפע הטוב הגמור, שראוי להודות לו הודאה גמורה. ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שׂנאוי לו" (שיטמ"ק בב"ק שם).
רבנו בחיי ביסס אחד מיסודות ספרו "חובת הלבבות" על חובת 'הכרת הטוב' לבורא: "אך גדר העבודה ובאור חלקיה ומעלות כל חלק מחלקיה הוא, שגדר העבודה: כניעת מי שמטיבין לו למטיב בטובה שיגמלהו על טובתו כפי יכלתו" (חוה"ל ש"ג פ"ג, וש"ח פ"ב).
'הכרת הטוב' כערך מוסרי מוחלט (מוסר אבסולוטי), גם כאשר קיימות נסיבות שהיו עשויות להכריע כנגדו, מלמדת על האסטרטגיה היחודית של המוסר היהודי המוחלט.
יסוד המוסר היהודי הוא האסטרטגיה של התדמות האדם, שנברא בצלם אלקים, למידות ההנהגה של הבורא: "שציוונו להדמות בו יתעלה לפי יכולתנו והוא אמרו: "והלכת בדרכיו". וכו'. שענינו להדמות בפעולות הטובות והמידות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב". (סהמ"צ עשה ח). בכך מביא האדם לידי ביטוי את היותו נזר הבריאה.
המידות של ההנהגה האלקית הן אבסולוטיות ובעלות ערך אובייקטיבי וחשיבות עצמית, ללא התניה בתועלת ובגמול שיניבו למתנהגים על פיהם (כגון "חסד של אמת" ללא ציפיה לגמול, רש"י בראשית מז כט).
הפילוסופיה של המוסר (האתיקה) עסקה רבות בשאלה האם המוסר הוא מוחלט או יחסי. המוסר היחסי מבוסס על נורמות התנהגותיות סובייקטיביות שהתגבשו בקרב אוכלוסיה מסויימת. המניע העיקרי לקביעת נורמות המוסר היחסי הוא הסדרת מערכות היחסים וההתנהגות של החברה במקומה, שמירה על זכויות הפרט והחברה, שימור המרקם החברתי ויצירת אקלים חברתי איכותי. על כן עקרונותיו של המוסר היחסי הם לרוב תועלתניים, ולא אלטרואיסטיים, ומה שנכון מוסרית במקום מסויים עלול להיות אסור בתכלית במקום אחר.
הפילוסופים של האתיקה גם עסקו בהבדל שבין המיקרו אתיקה שעוסקת בכללי המוסר של היחיד לבין המאקרו – אתיקה שעוסקת בכללי המוסר של הקולקטיב הציבורי והלאומי באשר הוא. (פרופ' רוזנברג – חברה והסטוריה תש"ם עמ' 151). לדוגמה: במיקרו-אתיקה ישנה הסכמה שאסור לפגוע בגופו או בנפשו של הזולת על רקע של סכסוך כספי, אולם במאקרו-אתיקה – תתכן פגיעה באינטרס כלכלי חיוני של מדינה ריבונית שתצדיק יציאה למלחמה שתגרום לפגיעה בגוף ונפש. גם כאן אנו מוצאים עקרונות יחודיים של מוסר יהודי.
רק לאור העקרונות של המוסר האלוקי המוחלט ניתן להבין את המחוייבות והרגישות המוסרית לדומם, ליאור או לעפר, ובוודאי כאשר יש נסיבות הפוכות.
(וארא תשעו)