הקדושה שבחולין

פרשת קדושים נפתחת בציווי המהדהד, הנתפס כמעט כבלתי אפשרי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". אלא שבניגוד למקובל בעולם הדתי הרחב, וגם בקרב המון העם, שם נתפסת ה"קדושה" לעיתים קרובות כהתנזרות, כפרישה מן העולם או כדבקות בטקסים מיסטיים אפופי עשן וקטורת, באה פרשת קדושים ומציבה תמרור אזהרה בוהק: הקדושה היהודית – לא בשמיים היא אלא כאן, על פני האדמה, בין אדם לחברו.

די לעיין ברשימת המצוות המופיעה מייד לאחר הציווי הכללי כדי להבין את המהפכה: "איש אמו ואביו תיראו", "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתו",  "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר", ועד לשיא של "ואהבת לרעך כמוך".

זוהי קדושה של חולין. קדושה שאינה נמדדת רק בשעות הארוכות שבהן אדם מתפלל, במספר הדפים שאדם לומד או בשמירת השבת והכשרות שלו (עם כל חשיבותם), אלא באופן שבו הוא מתייחס לעובדיו ובאי הלנת שכרם ("לא תלין פעולת שכיר"), ובדרך שבה הוא מתייחס ל"אחֵר" ולחלש בחברה ("לפני עיוור לא תיתן מכשול", כשה"עיוור" הוא דגם, אבטיפוס, שם קוד ל"אַחֵר", לאדם המוחלש וחוסר אונים).

המתחקה אחר ערכיה של תורת ישראל, אינו יכול שלא להשתאות גם לנוכח החיבור הבלתי אמצעי שבין ה"קדושה" לא רק ל"משפט" אלא גם ל"צדק". צדק אישי, צדק חברתי וצדק מדינתי כאחד. הווי אומר: בדגם שמוצג לפנינו בפרשה זו, הקדושה אינה מושג מופשט, ערטילאי, פילוסופי, אלא "קודקס" התנהגותי חברתי מפורט, אורח חיים שיש ליישם בחיי היומיום.

בראש ובראשונה, הקדושה תובעת מאיתנו לא רק להיות "דתיים" במובן הצר של המילה, "צדיקים" (עם ובלי מירכאות, במלעיל ובמלרע) כלפי שמיא, אלא להיות בני אדם, ולהדר לא פחות – ואולי אף יותר – במצוות שבין אדם לחברו ובין אדם לחֶבְרָתוֹ.

וכדברי הרמב"ן בפירושו המפורסם לראש הפרשה, התורה מצווה את האדם גם להימנע מלהיות "נָבָל ברשות התורה", ולהסתייג מניצול מגבלות החוק או הפרצות שיש בו, כדי לנהוג באופן שאינו אתי ובחוסר מוסריות, וכך שבעתיים כשהתנהגות זו מולבשת במעטה של צדקנות מעושה, יראת שמיים והחמרה הלכתית.

ביטוי לכך נתן מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה (שבשבוע שעבר חל יום פטירתו). אחד מתלמידיו שאל אותו האם ההלכה מכירה בזכות יוצרים במשמעותה המודרנית, גם ב"קניין רוחני", או שמא אין היא מכירה בזכות קניין ב"דבר שאין בו ממש", שאינו מוחשי, ולפיכך מותר, בין השאר, להעתיק באופן עצמאי דיסקים וקלטות מוסיקה ווידיאו (היו ימים…) לשימוש אישי.

הרב ליכטנשטיין השיב שמבחינה פורמלית, אפשר שאכן ההלכה הפורמלית אינה מכירה בקניין רוחני מעין זה, ולפיכך מותר לכאורה להעתיק ולצרוב מוזיקה לצורך עצמי, אבל מייד הוסיף ודיבר בנזק ובפגם המוסרי שכרוך בכך כלפי היוצר, והוסיף ואמר לשואל: "דבר אחד ברור: לא תקבל על כך מדלייה של 'קדושים תהיו' בעולם הבא"…

מצווה נוספת שבה משתקפת החובה המוסרית "להיות בן אדם" היא איסור "לא תעמוד על דם רעך". זהו צו מוסרי ומשפטי כאחד, המטיל על הפרט אחריות אקטיבית לשלומו של הזולת. לא די בכך שאינך פוגע באחר ("אל תעשה"), אלא חובה מוטלת עליך לקום ולפעול כדי להצילו ("עשה"), הן כאשר מדובר בהצלה פיזית (כגון הצלת טובע בנהר) והן כאשר מדובר בהצלת ממון (כגון מתן עצה שתמנע ממנו לאבד את רכושו).

מעשה גדול עשתה אפוא כנסת ישראל (ביוזמת ח"כ חנן פורת ע"ה), כאשר שילבה את חוק "לא תעמוד על דם רעך" בספר החוקים שלה, המעגן את ערכיה של "מדינה יהודית ודמוקרטית" במערכת המשפט. גם חוק זה הוא חלק בלתי נפרד ממסכת ה"קדושה" בעולמה של יהדות, המבטאת אנושיות, אחווה וערבות הדדית. זאת, מתוך הבנה שחברת בני אדם אינה אוסף מקרי של יחידים שכל תכליתם היא הָשַֹאת רווחים לעצמם, אלא רקמה אנושית אחת שבה פגיעה באחד היא פגיעה בכלל.

לנוכח כל האמור לעיל, אך טבעי הוא שגם בחתימת הפרשה מופיעה אזהרה מפני מעשי רמייה והטלת חובה על קיום מסחר הוגן: "לא תעשו עול במשפט, במידה במשקל ובמשורה".

החיבור בין ה"עוול במשפט" ומעשי הרמייה הממוניים אינו מקרי. ויש בו כדי ללמדנו שמעשי מרמה בין אדם לחברו, או שחיתות שלטונית, חמורים לא פחות מהטיית משפט ופגיעה בטוהר המידות במישור הציבורי, וכל אחת מאלה מביאה עמה חילול שמיים ופגיעה בליבת הערכים שניצבים בבסיסה של  "ממלכת כהנים וגוי קדוש".