הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מייד לאחר מעמד הר סיני התורה פתחה בהלכות עבדים, ובפרשתנו היא חוזרת להשלים אותם. מה הסיבה לכך שחלק מהלכות עבדים הופיעו ב'משפטים', וחלק אחר נכתבו בפרשת 'בהר'? נראה שפרשת 'משפטים' מתמקדת בקניין העבד והאמה, ובדרכים שהם קונים את עצמם (=את חירותם), ודינים אלה התאימו לפרשת 'משפטים' שעוסקת בדיני ממונות. לעומת זאת, בפרשת 'בהר' התורה עוסקת ביחס אל העבד העברי, ונושא זה מופיע בפרשתנו, שעניינה מצוות סוציו-אקונומיות המתמקדות בתמיכה ובדאגה לחלשים.
המסר המוסרי של מצוות העבדות בפרשתנו מופיע כבר במילות הפתיחה: "וְכִֽי יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ". זו קריאת כיוון שאומרת לכל אדון: אמנם לפי ההגדרה הפורמלית האיש הזה הוא עבדך, אבל מבחינה אנושית זכור שהוא אחיך, ועליך להבין שהוא "עִמָּךְ" ולא תחתיך. ממבט שוויוני זה כלפי העבד, נגזרות דרישות התורה ליחס מכבד ומתחשב של האח המעסיק לאחיו המועסק אצלו.
התורה מצווה בפרשה: "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד", כלומר: שלא יימכר העבד כמו שמוכרים סחורה בשוק בהכרזה ובהעמדתו על אבן המקח, אלא בהצנע ובדרך כבוד (ספרא בהר ו, א). בכך, לדברי המדרש ה' אומר לכל קונה עבד שעליו לזכור "כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", והמלבי"ם מציין שה' הוציאם ממצרים בתנאי שלא יהיו עוד עבדים.
הפרשה ממשיכה: "כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ" – על האדון להתייחס לעבדו כאל כל שכיר, ולהקפיד לשלם את שכרו בזמן: "מה שכיר ביומו תתן שכרו, אף זה ביומו תתן שכרו". על כל מלאכה שאינה מוטלת על העובד, צריך המעביד לשלם תשלום הוגן נוסף. מעבר לכך, עליו לדאוג לא רק לפרנסת העובד, אלא גם למזונות אשתו ובניו.
המילים "יִהְיֶ֣ה עִמָּךְ" מלמדות שהעובד "יִהְיֶ֣ה עִמָּךְ במאכל, עִמָּךְ במשתה, עִמָּךְ בכסות נקיה, שלא תהא אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש". אתה ישן על מזרן אורתופדי משובח, והוא על מיטת סוכנות (עפ"י ספרא שם). אם יש לאדון כר אחד, עליו לתת אותו לעובד, שהרי אם ייקח את הכר לעצמו הוא עובר על "כי טוב לו עמך". "מכאן אמרו: 'כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו'" (קידושין כ, א).
עוד למדו מהמילים "יִהְיֶ֣ה עִמָּךְ" שאסור לבעל הבית למסור את העובד לעבוד עבור אחרים, וכן אסור לו להעסיק אותו בעבודה שיש בה ביזיון כלשהו. עליו לשקול לפני כל מלאכה שהוא מטיל על העובד, האם האזרח החופשי הסביר היה מרגיש נוח בעבודה זו אם לאו. בהמשך לכך אומרת התורה "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ", וחכמים הסבירו שאסור להטיל על העובד עבודה שאינה נחוצה, וכי כל עבודה שאין לה קצבה אסורה. לפיכך, אסור למעביד לומר לשכיר "עדור תחת הגפנים עד שאבוא", אלא יאמר לו לעבוד עד שעה מסוימת או עד שיסיים שטח מוגדר.
בספר דברים (כג, יז) מוסיפה התורה מצוות שעוסקות בעבד כנעני, שאף הוא זוכה בתורה להגנה ולהוגנות. נאמר שם: "בְּטוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ", וחכמים פירשו: "בְּטוֹב לוֹ" – שיש לאפשר לו להתגורר במקום שטוב לו, ואסור לאלצו לעבור ממקום טוב למקום פחות טוב. לֹא תּוֹנֶנּוּ" – זו אזהרה מפני "אונאת דברים", שאם ברח ממעבידו מחו"ל לא"י, לא רק שאין להסגירו אלא אסור לפגוע בו נפשית, לא לצערו ולא להקניט אותו. אם כך בעבד כנעני, כל שכן בעברי, וקל וחומר באדם חופשי.
העבדות לא קיימת בישראל מאז שהיובל לא נוהג, והפסקתה הייתה שאיפת התורה מלכתחילה (ראו: פנקסי הראי"ה א, בויסק לה). אולם, משמעות הלכותיה בתוקף כדברי 'ספר החינוך' (שמו): "ראוי לו לאדם להיזהר בעניין מצוה זו גם היום בהיות עניים בני ביתו, ולהיזהר בה הרבה". קריאות הכיוון של הלכות עבדים מצוות עלינו לראות את האחר כאח, ולדאוג שיהיה טוב לו עִמָּךְ. לשים לב לצרכיו ולמצוקותיו, ולדאוג לכבודו ולרווחתו הנפשית.
השלכות רבות יש להדרכה של התורה על התנהגותנו כיחידים, כמו גם על התנהלות כל חברה וארגון, כגון בהקפדה על תנאי עבודה הולמים לעובדים ותשלום שכרם במועדו. אולם, יש בה קריאת כיוון גם לרשויות המדינה. התורה חוזרת פעמיים על הציווי: "לֹא תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ", ורש"י מסביר שהפעם השנייה היא ציווי מיוחד על הנמצאים בשלטון, שעלולים לנצל את העובדים והמשרתים לצרכיהם. קריאה זו היא תזכורת שנחוצה תמיד לבעלי שררה.
הנביא יחזקאל (לד, ד) מותח ביקורת נוקבת על רועי ישראל ואומר: "אֶֽת־הַנַּחְלוֹת֩ לֹ֨א חִזַּקְתֶּ֜ם וְאֶת־הַחוֹלָ֣ה לֹֽא־רִפֵּאתֶ֗ם וְלַנִּשְׁבֶּ֙רֶת֙ לֹ֣א חֲבַשְׁתֶּ֔ם וְאֶת־הַנִּדַּ֙חַת֙ לֹ֣א הֲשֵׁבֹתֶ֔ם…" ברוח זו נדגיש את הצורך כיום בהקצאת משאבים לשיפור בריאות הגוף ובריאות הנפש, במיוחד בקרב השכבות החלשות, שיפור שירותי בריאות, חינוך ותעסוקה בפריפריה, ובמיוחד בקו העימות בצפון ומשימות לאומיות דומות, שעליהן תהיה תפארתנו.
