הנאה מדברי תורה

האם אתם מכירים מצווה שמברכים עליה שלוש ברכות?

יש בהלכה כמה מופעים של המציאות הזו. בנר חנוכה, למשל, אנו מברכים ביום הראשון שלוש ברכות – להדליק, שעשה ניסים ושהחיינו. כך גם אנו מברכים על קריאת המגילה בפורים שלוש ברכות. אבל שימו לב שברכת שהחיינו איננה ייחודית למצוות הללו. מדובר בברכה גנרית שאומרים על מצוות שמקיימים בזמן מסויים ולכן היא משותפת לכמה וכמה מצוות.

הבה נדייק את השאלה אם כן: האם אתם מכירים מצווה שמברכים עליה שלוש ברכות, שייחודיות לה?

למיטב ידיעתי יש רק מצווה אחת כזו: מצוות לימוד תורה. בכל בוקר, כחלק מברכות השחר אנו מברכים שלוש ברכות על התורה: לעסוק בדברי תורה (או על דברי תורה), והערב נא ואשר בחר בנו. שלוש ברכות על מצווה אחת. מדוע זה כך? הרי ההלכה הקפידה על נשיאת שם שמים לשווא. הרמב"ם פוסק שאדם שאומר ברכה שאינה צריכה עובר על הדיבר הזה. כיצד אם כן תקנו לנו חכמים שלוש ברכות על מצווה אחת? האם אין כאן נשיאת שם שמים שלא לצורך?

שלוש ברכות התורה חושפות בפנינו את הפנים השונות של התורה, כפי שהיא נתפסה על ידי עם ישראל לאורך דורות ועוצבה על ידי חז"ל. ברובד הפשוט שלה, התורה היא מצווה. ישנה מצווה על כל אדם מישראל ללמוד תורה ביום ובלילה. על כך מברכים את הברכה הראשונה לעסוק בדברי תורה או על דברי תורה. בעגה ההלכתית ברכה זו מכונה ברכת המצוות. התורה מבחינה זו אינה שונה מכל חובה אחרת המוטלת על כל יהודי במסגרת עבודת הא-לוהים שלו. כשם שהוא נדרש לשמור שבת ולהתפלל, כך הוא נדרש ללמוד תורה. כשאנו לומדים אפוא תורה אנו עובדים את א-לוהים באמצעות השכל.

אבל לתורה יש משמעות רחבה מכך. היא אינה רק מצווה מתרי"ג מצוות אלא עניין עמוק מכך, הנוגע בבסיס הזהות שלנו. כשאנו לומדים אותה איננו רק מקיימים מצווה אלא עוסקים בדבר שהוא שורש קיומנו כעם. התורה היא ביטוי לברית שנכרתה בין א-לוהים ובין עם ישראל, שמבדילה אותנו מכל העמים ומספקת לנו ייעוד היסטורי. התורה מבחינה זו אינה חובה אלא מתנה שזכינו בה, ומאפשרת לנו לגעת בנצח. כדי לבטא ממד זה אנו מברכים את הברכה השלישית: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. בעגה ההלכתית זו ברכת השבח, שמתבוננת על התורה ממבט מקיף, המעניק לה פשר על-היסטורי.

עד כאן לגבי הברכה הראשונה והשלישית. אבל הנה מגיעה ההפתעה, שהופכת את התורה לעניין יוצא דופן במיוחד. הברכה השנייה על התורה לוקחת אותנו לעולמות אחרים – לא מצווה ולא שבח אלא הנאה: "והערב נא ה' א-לוהינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". מדובר בברכה שהיא חצי תפילה. אנו מבקשים שדברי תורה יהיו ערבים עלינו. שנשמח בהם ונהנה בלמידתם. ולא אנו בלבד אלא גם ילדינו ואפילו ילדיהם – הדור השלישי.

זהו עניין מרתק. אינני מכיר עוד מצווה שאנו מברכים עליה ברכה שכזו. "מצוות לאו ליהנות נתנו", קבעו חכמים בכמה מקומות בתלמוד. המצוות אינן אמורות בהכרח לגרום לנו הנאה. אנו מחויבים לעשותן גם אם פחות נוח לנו לקיימן (מלבד הסוכה ששם נקבע שמצטער פטור מן הסוכה). והנה על התורה אנו מברכים ברכה מיוחדת הקשורה להנאה מלימודה.

יש כאן עניין ייחודי לתורה. מסתבר שחלק אינטגרלי מלימוד התורה הוא ההנאה שלנו ממנו. עלינו לחוש שהתורה היא חלק מישותנו והיא ממלאת אותנו תחושת אושר וסיפוק. לכן הורו לנו חכמים ש"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ" (בבלי עבודה זרה יט, ע"א). חכמים ביקשו שנהיה כמו דוד ששורר על התורה "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי. לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני" (תהלים קיט). התורה אמורה להיות סם חיים עבורנו. עליה למלא אותנו ולרומם אותם. אם היא אינה כן, ואין לנו הנאה וסיפוק ממנה, יש פגם בלימוד שלנו. ההנאה היא תנאי בלימוד תורה.

תפיסה זו מעבירה את המסר שהתורה איננה זרה לחיים הריאליים אלא מעצימה אותם. אולי מסיבה זו בחג השבועות כל החכמים מודים שצריך לאכול ולשתות ולא רק ללמוד (פסחים סח, ע"ב). תורה צריכה להילמד בנחת ומתוך תחושת מלאות, לא בחוסר, אומללות ומסכנות. כך היא הדרך הראויה לחגוג אותה.