הפילוסופיה של העולם הזה (ג)

ברשימות הקודמות הצבענו על כך שאחד האתגרים המשמעותיים של הגות דתית ציונית היא לתת פשר דתי לחיים הגשמיים, חיי העולם הזה. התורה שבכתב מציגה את החיים הגשמיים כתכלית העבודה הדתית, אך חז"ל הציבו את העולם הבא כתכליתה. מהו אם כן היחס הנכון לחיי העולם הזה?

על הפסוק בספר משלי (ג, ו) דרשו חכמים: "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה – בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (בבלי ברכות סג, א). "בכל דרכיך דעהו", משמע שבכל דרך שבה האדם הולך עליו לדעת את ה'. בפסוק הזה, טוען בר קפרא, מקופלים העקרונות החשובים ביותר של התורה.

מה משמעות הדבר?

גישה אחת תולה את הכל בתודעה. גם כשאדם חי חיי חולין ועושה דברים שאינם מצווה (או עבירה) עליו לכוון את דעתו שהוא עושה זאת כדי שיהיה לו כוח ויכולת לעבוד את ה'. ראו למשל את דבריו של רבי אברהם דנציג מסוף המאה ה-18, בספרו חיי אדם:

"בכל דרכיך דעהו… שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו, אינו משובח. אלא יכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו."

לתפיסה זו, עבודת ה' היא בקיום מצוות. אבל אדם יכול להפוך את חייו הגשמיים ל"מכשירי מצווה", בכך שהוא מכוון בתודעתו שהוא חי אותם כדי שיאפשרו לו במקום אחר ובזמן אחר לקיים את מצוות הא-לוהים. כך האדם מגייס את החיים הגשמיים לעבודת הא-לוהים. גם הרמב"ם נוקט גישה דומה אלא שהוא שם את הדגש בעבודת ה' על הידיעה וההשגה השכלית: "ראוי לאדם להעביד כוחות נפשו כולם לפי הדעת… ולשים לנגד עיניו תכלית אחת, והיא: השגת ה' יתפאר ויתרומם, כפי יכולת האדם, רצוני לומר: ידיעתו. וישים פעולותיו כולן, תנועותיו ומנוחותיו וכל דיבוריו… עד שלא יהיה בפעולותיו בשום פנים דבר מפועל ההבל, רצוני לומר: פועל שלא יביא אל זאת התכלית" (שמונה פרקים ה).

תפיסות אלה מציבות בפני האדם דרישה לא קלה. ראשית, הן מטילות עליו חובה לעשות אך ורק דברים שמברים את גופו ומאפשרים לו יותר לעבוד את הא-לוהים במצוות או בשכל. כך שאם אדם אוכל אוכל שאינו בריא מכל סוג שהוא, לא עושה ספורט, או עושה כל דבר שאינו מועיל לבריאות, הוא עושה דבר מגונה. הכל צריך להיות מגוייס אך ורק לעבודת הא-לוהים.

מעבר לכך, תפיסות אלו דורשות מהאדם, שגם כאשר הוא עושה את הדברים הנכונים, עליו לטהר את כוונתו ש"לא יכוון אז אל ההנאה בלבד… אלא יכוון אל המועיל" (רמב"ם שם). האדם צריך לנקות את תודעתו משיקולים של הנאה ולהתכוון אך ורק לדבר המועיל לו. אל גופו עליו להתייחס כמו אל מכונה שצריך להקפיד על תקינותה כדי שתוכל לעשות אך ורק את מה שהיוצר שלה מבקש ממנה לעשות. יש להוציא מהלקסיקון הדתי מושגים של עונג גשמי. אין להנות מהעולם הזה. החיים הגשמיים הם רק כלי להשגת העונג האמיתי, שמצוי בעולם הבא.

הרמח"ל בספרו מסילת ישרים משכלל מעט תפיסה זו. אם לתפיסת הרמב"ם ישנה חובה לחיות חיים בריאים כדי שהאדם יוכל להשיג את הא-לוהים כמו שצריך, ולכן עליו לאכול בריא ולישון מספיק שעות, הרמח"ל מציב כאידיאל את הפרישות. הרמח"ל רואה בעניינים הגשמיים של העולם הזה "סכנות עצומות", כלשונו, אשר עלולים לגרור את האדם מבלי משים לב לחטאים. לכן הוא דורש במידת הפרישות להסתלק מעניינים גשמיים, שאינם כשלעצמם רעים, אלא יכולים לדרדר את האדם לחטאים. הדרישה שלו היא אפוא לצמצם גם את העיסוק הגשמי המותר, למאוס בו, ורק לאחר שהאדם מסתפק במועט ממש, עליו לטהר את מחשבתו, שגם את מה שהוא עושה, יעשה על צד המועיל ולא על הצד המענג. אסור להנות מאוכל טוב, למשל.

קשה לחיות כך. לכל התפיסות הללו, החיים הגשמיים, ההנאות של החיים, הם לכל היותר "רע הכרחי". אין בהם ערך כשלעצמם. לכל היותר הם מכשיר שבאמצעותו עוסק האדם בדבר האמיתי, שהוא עבודת ה' בדעת ובמצוות.

האם זה מתאים לדורנו, לעם שיושב בארצו? אולי ליחידי סגולה; ודאי לא לציבור הרחב. עלינו לתור אחרי גישות אחרות שיתנו פשר חיובי יותר לחיי העולם הזה. מענה ראשוני לכך נמצא בחסידות.