פרידחי קובי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)ספר שמואל ב' מתחיל בדיוק במקום ששמואל א' הסתיים- ההפסד של ישראל במלחמה מול פלישתים ומותם של שאול ויהונתן. לאחר שהבשורה הקשה מגיעה לדוד, הפרק מסתיים עם קינת דוד. הקינה היפה והמפורסמת נותנת לנו הצצה לאופיו של דוד, לרגשותיו ולדרך בה הוא מתבונן על המציאות. כמו ספר תהילים שגם הוא ברובו משויך לדוד המלך, גם הקינה הפכה לטקסט מכונן וכיום ניתן למצוא אותה ברבים מטקסי יום הזיכרון.
כאשר מדברים על אבל, נהוג להביא את המודל של החוקרת אליזבת קובלר-רוס על חמשת שלבי האבל- הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. ניתן לראות חלק מהתחושות הללו בתוך קינת דוד, אבל לדעתי היא שמה דגש על היבט נוסף בסיטואציות של אבל- מעגלי ההשפעה שלו:
"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל"- האובדן משפיע על בני ישראל שנמלטו מן המערכה.
"פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים"- האובדן והחוסר משפיע באופן ישיר על המורל של אויבי ישראל.
"הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם"- הארץ עצמה גם היא חלק ממעגלי האבלות ולפי דוד גם חלק מנושאי האשמה.
"בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן"- ההשפעה על העם היא לא רק בהפסד במלחמה אלא באובדן כל הטוב שהיה מנת חלקם כנתינים למלך שאול.
"צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד"- כאן דוד מגיע לאובדן האישי בחברות הקרובה עם יהונתן. האובדן הלאומי כאן הוא גם מאוד אישי.
"אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה"- ההשפעה של אובדן שני מפקדים גדולים על הכוח הצבאי שנותר לישראל.
כלומר, מותם של שאול ויהונתן מוביל לאבל לאומי גם כלפי עם ישראל פנימה וגם במצבו של העם כלפי חוץ. הוא גם אובדן אישי של דוד, גם אובדן צבאי אסטרטגי ואפילו אובדן מסוים של ארץ ישראל, של הבית. דוד נמצא בתווך של כל המעגלים הללו- בתור חבר, מנהיג צבאי והמלך לעתיד וההנכחה של המעגלים הללו חשובה ומדייקת את הרגע.
אני חושב שזו אחת הסיבות שהקינה התקבעה כמתאימה ליום הזיכרון. כל חייל שנופל הוא בן למשפחתו, חבר לקרוביו, הוא גם אובדן למחלקתו הצבאית, גם חלק מאותה רקמה אנושית של העם וגם "הותר לפרסום" שמשפיע על מעגלים נוספים בארץ ובחוץ. היכולת להנכיח את כל המעגלים הללו יחד היא המאפשרת לנו לצקת משמעות באובדן ולגייס מתוך האמפתיה המשותפת בין המעגלים, את הזיכרון למקומות טובים של השפעה ועשייה.
