הנזק הגדול כבר נעשה

שמואל ב' בפרק ב'

פרק ב' פותח רשמית את "היום שאחרי" שאול. בתחילת הפרק נראה כי המעבר בין שאול לדוד מתנהל בטבעיות. הוא שואל בה' ועולה לחברון עם אנשיו. המעשה המלכותי הראשון שלו הוא שליחת אגרת ברכה לאנשי יבש גלעד על הטיפול המסור בגופתו של שאול.

אך למרות רצונו הטוב של דוד, מלכותו אינה מתקבלת בצורה חלקה-

"וְאַבְנֵר בֶּן נֵר, שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל, וַיַּעֲבִרֵהוּ, מַחֲנָיִם. וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה."

מעניין לראות מניסוח הפסוקים כי היוזמה להמליך את איש בושת ולקרוא תיגר על מלכותו של דוד, לא עלתה מהעם וגם לא מאיש בושת עצמו אלא מאבנר שר הצבא של שאול. אחרי שנים של מאבק מול אויבי ישראל- ודוד בתוכם (ואולי בראשם), אבנר לא מסוגל להודות בכישלון, לקחת צעד אחורה ולתת למלך החדש ולתפוס את מקומו. גם כאשר ברור מהפרקים הקודמים שגם דוד ויהונתן מבינים שדוד הוא הבא בתור, אבנר לא מסוגל לתת לו למלוך. האבל הגדול של העם על שאול מאפשרים לו להסית נגד דוד.

הזרקור עובר לשתי דמויות שיהיו משמעותיות מאוד לאורך הספר- אבנר בן נר, שר צבא שאול, ויואב בן צרויה, שר צבא דוד:

"וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה. וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה. וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ"

הפסוקים מראים את חולשתם הבסיסית של שני שרי הצבא. הם אמנם מצביעים גדולים, נחושים וגיבורים אבל ברגע האמת הם משחקים ב"מי יותר חזק". היחס המזלזל לחיי החיילים והשעשוע של מפקדיהם הוא בלתי נסבל. מצד אחד יש לנו את אבנר שהעמיד מעליו "מלך קש" ומטרתו האחת להראות שצבא שאול עדיין חזק וראוי לשלוט. מצד שני יואב, שנמצא תחת מלך ראוי, אך לא עומד בהתגרות של אבנר- וכך הם נגררים למלחמה חסרת תכלית עקובה מדם.

"הסלמת המחוייבות" היא הטיה קוגניטיבית שבה קבלי החלטות ממשיכים להשקיע זמן, כסף ומשאבים בפרוייקט כושל, כדי להצדיק את ההחלטה הראשונית ולהימנע מתחושת כישלון. וכאן אכן המחויבות לנקמה של שאול ובהמשך המשחק שהתחיל בבריכה, מסלימה וממשיכה עד שאבנר רואה את כמות הנהרגים במחנהו ומכריז ליואב: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב". יואב מתרצה בקלות, המלחמה נגמרת, אבל הנזק הגדול כבר נעשה.