בשר שלא נמלח לחולה האסור במלח

הפרשה נפתחת בתלונות העם שמאס במָן כמאכלו הבלעדי ומייחל לבשר "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה…. ויאמרו מי יאכלנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים… ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו.." (במדבר, ד'-ה'). תגובת ד' חרון אף, הוא מעניש את ישראל, אבל גם שולח להם את מושא תאוותם – הבשר. הסוף ידוע, הם מתו בתוך תאוותם בעוד הבשר בין שיניהם.

אכילת בשר שלא הוכשר מדם שבו אסורה על פי התורה, "דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת" (ויקרא, י"ד, י"ז). הגמרא מציגה את סדר הכשרת הבשר, ולפיו, יש להדיח תחילה את הבשר, לאחר מכן למלוח אותו ולבסוף להסיר את המלח הספוג בדם ולהדיחו שנית (חולין, קי"ג ע"א). מה הדין במקרה ואחד השלבים לא בוצע כיאות או לא בוצע כלל.

לשאלה זו ולמסקנתה השלכה על מחלות המחייבות דיאטה דלת מלח. מחלת מנייר, למשל. זו מאופיינת בהפרעה במערכת שיווי המשקל הנגרמת ממחלת האוזן הפנימית. מניחים שעודף נוזלים במערכת שווי המשקל גורם להתקפים. על החולים במחלה זו להקפיד על דיאטה דלת מלח.

המשנה בכריתות קובעת כי דם נאסר רק במידה והוא פרש ממקום למקום כפי שקורה במהלך בישול, או שהוא בעין (כ' ע"ב), כלומר, ניכר. על כן, ניתן לאכול בשר נא על ידי הדחתו במים לסילוק הדם שבעין והוצאת הורידים שבהם יש גושי דם הנחשבים בעין, ללא צורך בהוצאת הדם שבלוע בבשר (ר"ן, חולין, ד'. באלפס, ד"ה "השוחט לחולה"). וכך פוסק השולחן ערוך "מותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה, ובלבד שלא יהא בו מהחוטין שדם בהם, שהדם שבחוטין הוא ככנוס ועומד בכלי" (יו"ד, ס"ז, ב').

כאשר מבשלים את הבשר הדם פורש ממקום למקום. הגמרא דנה מה דינו של דם זה, "דם האיברים שפירש ממקום למקום (לאחר מיתה) …השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה – הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. איבעיא להו, היכי קאמר? מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה שפיר דמי (אסור לסחור בבשר שמוסיף למשקל, אך מותר לאכול חי), או דילמא לדידיה נמי אסור למיכל מיניה באומצא (לאכול ממנו חי גם אסור)? תיקו" (לא הוכרעה השאלה). הראשונים נחלקו, יש שסברו שדם שפירש ממקום למקום – אסור, שאם לא כן מדוע אסור לאכול בשר חי, והרי דם שלא פירש מותר (הרשב"א תורת הבית, שער שלישי, והר"ן ור"ת מובא ברא"ש, פ"ח, מ"ט). אחרים סברו שדם שפירש ממקום למקום – מותר ועל כן יש להוציא את הדם על ידי מליחת הבשר (תו"ס חולין י"ד, ד"ה 'ונסבין', הרא"ש י"ט, והרא"ה בדק­ בית, בית שלישי, שער שלישי).

למעשה, מחבר השולחן ערוך סובר, שדם שפירש ממקום למקום מותר, והרמ"א אוסר, "השובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול מבשרה חי אא"כ מולחו יפה. וע"י מליחה מותר אפילו לקדרה, ולצלי מותר אפילו בלא מליחה. הגה, ונהגו להחמיר לחתכו ולמולחו אף בצלי (יו"ד ס"ז, ג').

בשר שבושל ללא מליחה, לדעת הרא"ש  צריך כנגדו ששים כדי לבטל את כל החתיכה, כיוון שלא יודעים כמה דם יוצא ממנה. כאשר יש ששים בתבשיל כנגד החתיכה התבשיל מותר (חולין, ח', מ"ה). אך לגבי החתיכה עצמה יש מחלוקת, כיוון שנתבשל בדמו, ויש חשש שלא נפלט כל הדם הבלוע בחתיכה, והדם הוא דם שפרש ממקום למקום בתוך החתיכה, ועל כן יש לאסור (האיסור והיתר, ז', א' – ג'). לעומת זאת, הרא"ש כתב להתיר 'ממה נפשך', אם מפני שהדם שנפלט התבטל בששים, ואף אם נחשוש שנשאר קצת דם הוא דם האיברים שלא פרש, והוא מותר. הראב"ד כתב שלא משערים בכל החתיכה אלא במה שיוצא ממנה, ולכן בוודאי שהדם בטל בשישים. להלכה פסק השולחן ערוך להתיר "בשר שנתבשל בלא מליחה, צריך שיהיה בתבשיל ששים כנגד אותו בשר ואז מותר הכל" (שם, ס"ט, י"א). הרמ"א החמיר, אך הוסיף וכתב, שלצורך ניתן לסמוך על המקלים (שם).