קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)פרשיות 'תזריע' ו'מצורע' מדברות על סוגים שונים של טומאות. לצד הבאת הקורבן, כיבוס הבגדים וטבילה, על הטמא גם להיכנס לבידוד. כשהפרשה מגיעה לצרעת, ניתן לראות שהוא שונה משאר הנגעים: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ".
לצד הפירוט הרב שהתורה מעניקה לטיפול בטומאה, היא אינה מתעכבת על הסיבה שבעטיה "זוכה" האדם לקבל את הנגע. את ההסברים על הנגעים עלינו לחפש במקומות אחרים. התמיהה גדולה אף יותר ביחס לצרעת, מכיוון שההגבלות על האדם גדולות יותר – הוא נוהג באבלות, מדביקים עליו תווית של טמא והוא יושב בדד מחוץ למחנה. מדוע התורה אינה כותבת את הסיבה?
בספר במדבר אנו מבינים שצרעת נובעת מאמירת לשון הרע. רש"י מסביר כי המצורע הפריד בין איש לאשתו או בין אדם לרעהו בשל דבריו, ולכן כעת הוא יושב לגמרי לבדו. הבידוד לא קשור להדבקה, אלא בא כאקט חינוכי. כלל הציוויים מסייעים להפריד אותו מהכלל.
כאשר אנחנו רוצים לחנך אדם, אנחנו נוטים לגשת אליו, לתת לו מוסר, להסביר לו היכן טעה ואיך עליו לנהוג להבא. התורה מביאה כאן מודל אחר של חינוך. הכהן מכריז על צרעת, לא יושב עם המצורע ואף לא מסביר לו מה הגורם לסבלו. אין כלל התעסקות עם העבר, וכלל הפעולות נוגעות בהווה ובתיקון עצמו.
במסכת כתובות מתוארות תגובות של אמוראים למצורעים. רבי זירא לא יושב בקרבתו, רבי אלעזר לא נכנס לביתו, רבי אמי ורבי אסי לא אוכלים ביצים שהוטלו בחצרו. הם לקחו את ההרחקה והרחיבו אותה כדי להגביר את האפקט החינוכי לאדם ולסביבתו. רבי יהושע בן לוי נקט בגישה הפוכה – הוא היה יושב עימם ולומד איתם תורה.
התורה מביאה כאן מודל אחר של חינוך – אין כלל התעסקות עם העבר
גם הגישה החינוכית המשקמת וגם זו הפאסיבית והמתרחקת מקוות לגרום לאדם לעשות תשובה, ומסכימות כי הדרך להתגבר על נזקי לשון הרע תתמקד פחות בעיסוק בעבר אלא בהתמקדות בעתיד. במקום לפתור את הנזק שנעשה, נדאג שלא יהיה נזק בהמשך.
בעבודה, מנהלים יכולים לתפוס את עצמם כמחנכים, וכשאדם עושה טעות הם מתחקרים ואף מטיפים מוסר. בעיניי, במקרים רבים ראוי להשתמש בשיטות מכוונות הווה ועתיד בפרקטיקות שפחות עוסקות בטעות ובגורמים אליה, אלא להתמקד בתיקון הלאה. למשל בצורת הדיווח של המשימה או בדרך הנכונה לשתף פעולה מעכשיו והלאה. במקומות שבהם נהוג לעשות תחקיר, כדאי לשאול כמה השקענו בניסיון לתקן את העבר ואם השקענו מחשבה גם על המשך הדרך.
