האגו

שמואל ב' פרק ג'

המלחמה בין בית שאול לבית דוד מגיעה לסיומה בפרק ג' בשמואל ב', מתוך אירוע מפתיע במיוחד:

"וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק, בְּבֵית שָׁאוּל. וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה. וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי. וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲו‍ֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם."

אבנר ממשיך להנהיג בפועל את המחנה בראשות שבט בנימין דרך איש בושת בנו של שאול. המלחמה המתארכת והעקובה מדם מסתיימת בגלל שאיש בושת שואל את אבנר מדוע הוא בא על פילגש אביו. עצם השאלה עוררה את זעמו של אבנר המשתמש במילים קשות ומחליט לוותר על העוצמה והכבוד בבנימין ולנטוש את איש בושת לטובת שלום עם בית דוד.

האחדות בין הממלכות בראייה היסטורית, הוא צעד חיובי. מוזר לראות שהטריגר לאיחוד לא נעשה מתוך הבנת חוסר התוחלת של המלחמה או רצון באחדות השורות אלא מתוך פגיעה באגו של שר הצבא.

המושג "אגו" שאנו נוהגים להשתמש בו ביום יום הוא כינוי ל"תפיסה עצמית חיצונית"- מצב בו הערך העצמי של האדם תלוי בגורמים חיצוניים כמו הישגים, מעמד או אישור מהסביבה. בניגוד להערכה עצמית פנימית יציבה המבוססת על אמונה בכך שאני ראוי, שאני מסוגל וכדו', התפיסה החיצונית היא שברירית ומשתנה בהתאם לנסיבות ולתגובות הסובבים.

דוגמה נוספת לאדם שהתפיסה העצמית המנהלת אותו היא חיצונית הוא יואב בן צרויה. לאחר שאבנר מגיע לשוחח עם דוד וזוכה בכבוד ובמשתה. נכנס יואב לדוד- "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה?!" ונוזף בו על הכבוד שנתן לאבנר. הפסוקים לא מתארים את התשובה שדוד נתן לו- בשלב הזה זה לא משנה, יואב נפגע עד כי שלא יכול היה לשמוע את דוד. הוא רץ אחרי אבנר והורג אותו.

במקרים רבים, אנשים שמגיעים לעמדות מפתח הם אנשים עם תפיסה עצמית חיצונית חזקה. אותה שאיפה לכבוד ולכוח אפשרה להם להגיע לפסגה. יחד עם זאת, כדי להתמיד אל מול תחרות ואתגרים ולהתמיד בעמדת ההובלה לאורך זמן, יש לפתח גם תפיסה עצמית פנימית יציבה שלא מתערערת מכל תגובה או ביקורת. במקביל יש ללמוד גם איך לעבוד עם אותם אנשים בעלי תפיסה עצמית חיצונית חזקה. לו דוד המלך היה מזהה זאת, היה מכין אחרת את יואב ובכך מצמצם את התגובה הקשה והאימפולסיבית לאחר מכן.