וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)בין המרגלים שרר ויכוח עז. עשרה מן המרגלים הביעו דעה שלילית על הארץ המובטחת. אך היתה גם דעת מיעוט. כך נאמר (במדבר י"ד, ו-ט) "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התָרִים את הארץ קרעו בגדיהם. ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמור: הארץ אשר עברנו בה לתוּר אותה, טובה הארץ מאוד מאוד. אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש".
מחלוקת זו מעוררת קושי מהותי. ברור כי לאנשים שונים יש דעות שונות, אך זאת ביחס לדעות, מסקנות ופרשנויות. אך כיצד יש מחלוקת על עובדות? אם האנשים לא משקרים, וכולם רואים היטב את אותו הדבר, כיצד יש דעת רוב ודעת מיעוט? או שיש עצים או שאין, או שיש שם אנשים חזקים או שאין. במה היתה נקודת המחלוקת בין עשרת המרגלים לבין יהושע וכלב?
קושי נוסף מתעורר בנוגע לשליחות של משה, אשר ביקש מענה לשש שאלות. שלוש שאלות על העם: החזק הוא הרפה; המעט הוא אם רב; האם יושבים במחנים או במבצרים, ושלוש שאלות על הארץ: הטובה היא או רעה; השמנה היא או רזה, היש בה עץ אם אין.
ובכן, למה זה חשוב? הבה נניח שאין שם עצים ושהארץ רזה. האם זו סיבה שלא לכבוש את ארץ חמדת האבות, שהובטחה לאברהם יצחק ויעקב? ובכלל, הרי "עני לא יכול להיות בררן". העם נמצא במדבר ויצא מגלות מצרים. האם יש לנו ארץ אחרת?
הרמב"ן מבאר כי "אין פירוש הפסוק הזה כמשמעות הפשט". משה לא שאל שאלות על טיבה הגשמי של הארץ אלא על הסגולות הרוחניות שלה. לעומת זאת, החתם סופר מבאר כי לא היה ספק שארץ ישראל היא כלילת המעלות במישור הרוחני. אבל, משה שלח מרגלים כדי שהעם יידע, האם הארץ גם טובה בתחום הגשמי כמקום שנעים וטוב לחיות בו, בבטחה ובפרנסה טובה.
תשובת המרגלים עוררה קושי בעם, שכן ממה נפשך: אם המרגלים אמרו אמת – הרי שזו ארץ שקשה לחיות בה חיים גשמיים ופשוטים ויהיו בה קשיי פרנסה ומחיה; אם המרגלים אמרו שקר – הרי שיש לארץ השפעה רוחנית שלילית, שהרי ביציאתם לשליחות היו המרגלים צדיקים, והנה עתה נטמאו.
כלב אמר בתשובה "טובה הארץ מאוד מאוד". החתם סופר מבאר, כי לארץ תכונה כפולה: היא מקדשת את המקודשים ומוסיפה טומאה לרשעים. הארץ מוציאה מן האדם את אשר היה בו קודם לכן בפנימיותו. כאן, הכל מקבל עוצמות גוף ותעצומות נפש. גלוי, מועצם ושקוף.
הארץ מחשלת את יושביה והפנימיות ניכרת כלפי חוץ. מי שהיה רשע בפנימיותו – רשעותו גלויה ושקופה. מי שהיה צדיק בפנימיותו – צדקותו ניכרת ומתעצמת.
הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (הרבי מצאנז-קלויזנבורג) שׂרד את התופת באושוויץ, איבד אישה ואחד עשר ילדים, ונשאר לפיד יוקד של אמונה. הוא נשאל, מדוע חלק מן האנשים הפכו לכופרים קולניים, ואילו אחרים חלק האמונה התעצמה? תשובתו היתה, שקושי גורם להסרת מסכות ואז פורצת החוצה המהות הפנימית האמיתית, שהייתה חבויה ובערה "על אש קטנה". בזמן הגאות מכסים מי הים את הכל. בזמן השפל הכל נחשף. השואה לא גרמה כפירה או אמונה, אלא שהמעטה החיצוני נפל, ותכונות חבויות – הפכו לגלויות ושקופות.
המרגלים ביקרו את הארץ כי היה בהם ניצוץ נסתר של כפירה, והארץ העצימה את ההיבטים הנסתרים. על כך אמרו כלב ויהושע, כי הישיבה בארץ מעצימה את הטוב והרע. ההבדל בין חוות הדעת של המרגלים לזו של יהושע וכָּלֵב, אינו טמון בארץ, ולא בעובדות. שניהם צודקים, אלא שהארץ טובה למיטיב ורעה לרשע.
הווי אומר כי ארץ ישראל היא מקום שעיני ה' בה תמיד. ארץ של שקיפות. היא מגלה ומעצימה את הפנימיות של יושביה, וגורמת לאמת שבמעשי האדם ולתכונותיו הפנימיות שבו להחצין. הארץ תלויה ביושביה. מי שליבו טהור זוכה והארץ טובה אליו בגשמיות וברוחניות. "טובה הארץ – מאוד מאוד".
