לא מי צודק, אלא האם אנו מסוגלים להקשיב?

בעקבות הטור שפרסמתי בשבוע שעבר על ההבדל בין ספירת העומר במסורת יהדות אתיופיה לבין הספירה במסורת הרבנית, קיבלתי מספר תגובות. שתיים מהן נגעו בי במיוחד.

אדם אחד כתב לי כי מבחינה מקראית, מסורת הספירה של יהדות אתיופיה משמרת הבנה קדומה ונכונה יותר של הפסוק: "ממחרת השבת". מבחינתו, יש כאן עדות חיה למסורת יהודית עתיקה, ואולי אף קריאה לתיקון. בלשונו: "אין מנוס מן המסקנה הברורה כי התפיסה הרבנית שלפיה חג השבועות חל ב־ו’ בסיוון היא טעות, ובעקרון רצוי מאוד לתקן זאת. כשלב התחלתי יש לדרוש כי י״ב בסיוון יוכר כיום בחירה לחופשה במקומות העבודה, למי שחפץ בכך" (פישר).

מנגד, אדם אחר שלח לי את הסיפור הידוע על רבן גמליאל ורבי יהושע, בו רבי יהושוע נוטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. וביקש לשאול: האם אין סכנה שפיצול במנהגים יוביל לפיצול בעם? האם איננו למדים מן המסורת היהודית את חשיבותה של האחדות ההלכתית? בלשונו: "וכי כבודו לא למד מאירוע דרמטי וחד משמעי זה? הרוצה כבודו לפצל את היהדות לשיעית/סונית? לא די לנו במחלוקות  קיימות?" (שרעבי)

שני הכותבים רוצים לעשות את רצון ה', ובכל זאת תגובותיהם שונות לחלוטין. ואז הבנתי: השאלה איננה מי צודק ומי טועה. השאלה האמיתית היא האם אנו מסוגלים להקשיב. האם אנו מסוגלים לשמוע את כאבו, את סיפורו ואת עולמו של אדם אחר גם כאשר הוא שונה מאיתנו?

השבת האחרונה, פרשת בהעלותך, המחישה לי זאת באופן עמוק במיוחד. צעדתי יחד עם בני לבית הכנסת. בדרכי אני נוהג לברך כל אדם ב"שבת שלום" או ב"גוט שבעס". על אחד הספסלים ישבו מבוגרים שנראו כעולים מרוסיה. כשאמרתי להם "גוט שבעס", אחד מהם לפתע התעורר. עיניו אורו, והוא החל לדבר איתנו ביידיש. "קוראים לי ולדימיר", אמר, "אבל השם האמיתי שלי הוא זלמן". ופתאום, זלמן החל לספר את סיפור חייו. סיפור של פחד, של זהות מוסתרת, של מחיר ששילם רק משום שהיה יהודי.

כמה ימים אחר כך התקשר אליי גם עזרא, יהודי יוצא אתיופיה. הוא סיפר לי שבכה כאשר שמע בטלוויזיה שאני משמש כרב בבית כנסת לניצולי שואה. וגם כאשר קרא את דבריי על חשיבות שימור המסורת האתיופית. ואז החל לספר את סיפורו.

כילד באתיופיה קראו לו "בודה", כינוי אנטישמי שניתן ליהודים, מתוך אמונה שיהודים הופכים בלילה לחיות רעות. הוא סיפר על הכיסופים לירושלים, על תפילות הקסים, על החלום להגיע לציון. ואז סיפר כיצד הגיע לארץ בשנת 1968 דרך אסמרה לאילת. אבל אז קולו נשבר. "באתיופיה חשבו שאנחנו חיות. אבל בארץ שלי, בירושלים שעליה חלמנו, גרמו לי להרגיש שאני בכלל לא יהודי. זה הרבה יותר כואב". הוא דיבר על ההשפלות, על הפחד מגירוש, על היחס שקיבל כאן בארץ. ובכל זאת, הוא סיים במילים שלא אשכח: "כאשר אני רואה אתכם, את הצעירים היום, איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו, זאת הנחמה שלי. אתם התיקון שלנו. זאת המדינה שלנו. שם, באתיופיה, היינו זרים ופחדנו. פה יש לנו אומץ. אנחנו נלחמים ומכבדים".

שני יהודים. זלמן ועזרא. אחד מרוסיה ואחד מאתיופיה. שפות שונות. תרבויות שונות. מסורות שונות. אבל בפנים אותה נשמה יהודית. ומי באמת עוצר להקשיב להם?

בשנים האחרונות התרגלנו מהר מדי לצעקות: "אלה לא ציונים", "אלה הורסים את המדינה", "הם מחריבי היהדות". כל מחלוקת הופכת מייד לשאלה של נאמנות וזהות. אבל המאמר שלי על ספירת העומר של יהדות אתיופיה לא נכתב כדי להכריע מי צודק. לא כדי להעדיף את המסורת האתיופית על פני המסורת הרבנית, וגם לא להפך. הוא נכתב כדי לעצור לרגע ולשאול: האם אנו מבינים איזה מחיר שילמה קהילה ששמרה במסירות נפש במשך אלפי שנים על מסורת יהודית עתיקה ואז, בתוך רגע, נאמר לה שלא רק שמנהגיה שגויים, אלא שלעיתים גם יהדותה עצמה מוטלת בספק?

אפשר כמובן לומר: יש הלכה אחת ומנהג אחד. אבל לפני הוויכוח ההלכתי יש שאלה אנושית. הרי גם יהדות אירופה עברה שינויים עצומים. מאבקים קשים התחוללו סביב לבוש, שפה, תפילה ומנהג. כמה מלחמות ניטשו בין אורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים אפילו סביב שאלות קטנות בהרבה. ופה אנו מדברים על קהילה שלמה, שנשאה מסורת יהודית עתיקה במשך דורות.

בסוף צריך לזכור שלא כל הבדל הוא איום. השוני מעולם לא החריב את עם ישראל. להפך. השוני היה תמיד מקור לעוצמה, ליצירה ולהתחדשות. מה שהחריב אותנו שוב ושוב היה חוסר הכבוד, האטימות ושנאת החינם. לפעמים ההבדלים הם בדיוק מה שמזכיר לנו עד כמה היהדות עמוקה ורחבה יותר מכל תבנית אחת.