שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)ביום חמישי האחרון, י״ב בסיון, חגגו יהודי אתיופיה את חג השבועות כפי שנהגו במשך אלפי דורות באתיופיה. עובדה זו מעוררת שאלה מסקרנת: כיצד ייתכן שחג השבועות במסורת יהדות אתיופיה חל כמעט שבוע לאחר חג השבועות המוכר במסורת הרבנית, החל בו׳ בסיוון? אולם ייתכן שהשאלה הנכונה איננה מדוע יהודי אתיופיה חוגגים בי״ב בסיוון, אלא דווקא להפך: כיצד ומדוע התקבע במסורת הרבנית חג השבועות דווקא בו׳ בסיוון? במילים אחרות, הדיון איננו רק בשאלת השוני בין המסורות, אלא בבירור מקורותיהן ההיסטוריים, הפרשניים והתיאולוגיים.
אדם המבקש לחגוג את חג השבועות לפי המסורת האתיופית נתקל במציאות מורכבת: במדינת ישראל י״ב בסיוון הוא יום חול רגיל. מקומות העבודה פועלים כסדרם, מערכת החינוך פתוחה, והחוק איננו מכיר ביום זה כיום חג רשמי. כיצד, אם כן, מצליחים לשמר מסורת עתיקה בתוך מסגרת מדינתית ותרבותית אחרת? האם לוקחים יום חופש? האם מקיימים טקסים בשעות הערב? כיצד נראית בכלל חגיגת השבועות במסורת יהדות אתיופיה?
התורה מצווה על ספירת שבעה שבועות שבין חג הפסח לחג השבועות: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת…" (ויקרא כג, טו). פסוק זה עומד במרכז אחת המחלוקות העתיקות בתולדות הפרשנות היהודית: מה פירוש הביטוי "ממחרת השבת"?
במסורת יהדות אתיופיה נהגו להתחיל את ספירת העומר לאחר היום האחרון של חג הפסח. מנהג זה קשור להבנת המילה "שבת" במקרא לא רק כיום השביעי, אלא גם במשמעות של "שבוע". הרב יואל בן נון וד״ר יוסי זיו הראו כי במקרא המונח "שבת" עשוי לשמש במשמעות של יחידת זמן שבועית, ולכן הביטוי "ממחרת השבת" יכול להתפרש כ"לאחר השבוע".
חיזוק מעניין לפרשנות זו הם מציינים בתרגומים קדומים. בתרגום הפשיטתא, מופיע הביטוי "יומא אחרנא" כלומר, "לאחר היום האחרון", רמז ליום האחרון של חג הפסח (יוסי זיו, חג ומועד) אבל גם בספר האורית בשפת הגעז מופיע במפורש התומך בכיוון זה: እስከ፡ ሳኒታ፡ ለደኃሪት፡ ሰንበት፡ ትኌልቁ፡ ፶ዕለተ፡ ወታበውኡ፡ መሥዋዕተ፡ ሐዲሰ፡ ለእግዚአብሔር፡ ዘእምውስተ፡ ምድርክሙ።
המילה ደኃሪት (דֶחָרִית) קשורה למשמעויות של "אחרית", "סוף" או "מה שבא לאחר מכן". בהתאם לכך ניתן לתרגם את הפסוק: "עד לאחר השבת השביעית" או: "עד ממחרת השבת האחרונה" קריאה זו נראית פשוטה וטבעית יותר מבחינה לשונית: ספירת העומר מתחילה לאחר סיומו המלא של חג הפסח. מעבר לכך, היא מתאימה גם לעולמה התיאולוגי של יהדות אתיופיה. כל עוד מצויים בתוך חג הפסח, אין מתחילים חג או תהליך חגיגי נוסף משום שאין ,מערבבים חג בחג". רק לאחר סיום ימי החג מתחילה הספירה לקראת חג השבועות.
אלא שמעבר לשאלה ההלכתית וההיסטורית, עולות כאן גם שאלות של זהות ושייכות. כיצד נוהגים כיום יוצאי אתיופיה בישראל? האם הם חוגגים גם בו׳ בסיוון וגם בי״ב בסיוון? ומה עושה אדם המבקש לשמר את המסורת האתיופית במדינה שאיננה מכירה ביום זה כיום חג רשמי?
בהמשך לכך שוחחתי עם כהין קס אביהו עזריה, שליט"א אשר הסביר כי מבחינת המסורת האתיופית י״ב בסיוון הוא חג השבועות לכל דבר ועניין יום טוב מלא גם בישראל. לדבריו, ברחבי הארץ קהילות רבות מציינות יום זה כיום חגיגי, הכולל תפילות מיוחדות, הודיה, שירה ושמחה קהילתית. הוא תיאר כיצד בבתי הכנסת מתאספים בני הקהילה להלל ולהודות לקב״ה, כמו בימים טובים התפילות מלוות בתופים, ובמצלתיים כמו שנהגו בבית המקדש. לדברי הקס, במסורת הקדומה חג השבועות היה קשור גם לעלייה לרגל ולהקרבת קורבנות בבית המקדש, ולכן נתפס כיום חג ציבורי ושמח.
עם זאת, המציאות הישראלית המודרנית יוצרת מורכבות לא פשוטה. מדינת ישראל איננה מכירה בי״ב בסיוון כיום חג רשמי, ולכן רבים מבני הקהילה נאלצים ללכת לעבודה כרגיל. כאשר שאלתי את הקס מה עושים אנשים עובדים, הוא חייך ואמר: "הרבנים פה כבר ימציאו פיקוח נפש… ובישראל באמת העבודה היא לפעמים פיקוח נפש. אם אדם לא ילך לעבודה עלולים לפטר אותו. יש משפחות, משכנתאות וחובות".
אולם, דווקא כאן התגלתה בעיניו תפיסת העולם הקהילתית של יהדות אתיופיה. לדבריו, אין שופטים או מגנים את מי שנאלץ לעבוד ביום זה. הוא אמר, "אנחנו לא שופטים אותם", אמר, "אנחנו מחבקים אותם ומתפללים עליהם, כי כולנו קשורים זה בזה".
דבריו מבטאים תפיסה עמוקה של ערבות הדדית ושל קהילה הרואה את עצמה כגוף אחד. גם כאשר חלק מבני הקהילה אינם יכולים להשתתף בפועל בחגיגות, הם עדיין נתפסים כחלק בלתי נפרד מן הקולקטיב. במובן זה, חג השבועות של יהדות אתיופיה איננו רק תאריך אחר בלוח השנה, אלא ביטוי חי למסורת עתיקה, לזיכרון קולקטיבי ולתחושת שייכות עמוקה הממשיכה להתקיים גם בתוך המציאות הישראלית המודרנית.
