הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)לפני שבועיים התקיים מפגש בין חברי הקהילה האתיופית בקריית גת לבין משפחות החטופים ושורדות שבי בעזה, וחברי קיבוץ ניר עוז הגולים בקריית גת. ערב זה אורגן ביוזמת שמואל ילמה במסגרת פורום ירוסלם בשותפות מלאה עם הרב עזריה פטגו, עמותת כהן. זה היה מפגש מרגש ומיוחד. המשתתפים הפגינו נוכחות מלאה שמתבטאת בקשב רב לכאב הצורב, לייאוש המכרסם ולשבר המתמשך.
לאחר הערב אמרה לי אחת מחברות הקיבוץ: "הערב הזה כולו היה ערב של הקשבה ואהבה, ערב שמעורר תקווה. אנו רוצים לקבל את אותה אהבה והקשבה גם מציבורים נוספים בקריית גת". במילים אחרות, כאילו אמרה: סוף-סוף פגשנו ציבור שמוכן לשמוע את כאבנו ללא שום ביקורת ושיפוטיות. מהו סוד הקסם הקיים בתרבות האתיופית, שיודע להכיל את הכאב ואת הדאגה ללא כל קשר לשאלה כיצד יש לפעול בסוגיית החטופים? מהו סוד הקסם בתרבות האתיופית שמחנך לשמוע לשמוע את הלב המדמם ולקבל את האדם כפי שהוא? זאת איננה תמימות, אלא התנהגות אנושית בריאה המלאה באהבה ובסולידריות.
דרך עיסוק במהות התפילה בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה, נוכל להבין מקצת. כאשר בני אדם מתפללים, מה היא מטרתם – האם הם מביטים אל תוך עצמם, אל עולם הכוונות שלהם? או שהם מנסים להביט אל מעבר למציאות, להתחקות אחר כוונותיו של אלוהים? הרעיון שעיקר התפילה הוא למסור בקשות לאלוהים נשמע כחוצפה בעיני המתפלל היהודי האתיופי. בתיאולוגיה האתיופית התנועה איננה מלמטה למעלה, מהאדם לאלוהים, אלא התנועה היא מלמעלה למטה, מאלוהים לאדם. בתודעה זאת בני האדם מצפים לסליחה וכפרה מאלוהים ולא דרישה ובקשה מהאדם לאלוהים.
הרעיון שעומד מאחורי התיאולוגיה האתיופית הוא הקשבה – האם אני עסוק בלהשמיע לאלוהים או להקשיב לו? תודעה זאת מלמדת אותנו דבר חשוב ביחסים בין בני האדם. יותר משהאדם צריך לשנות את האחר, עליו להיות עסוק בלשנות את עצמו. המוקד זה לא אני, המוקד הוא האחר. גישה זו מחנכת אותנו למסוגלות של הקשבה לדעות, לכאב ללא כל נקיטת עמדה פוליטית, מפלגתית או אידיאולוגית. פשוט להיות שם.
זה מה שציפתה לקבל, לפני עשור, משפחת החטוף אברה מנגיסטו. מאז שאברה נחטף לעזה, המשפחה קיבלה הבטחות, אבל לטענתה היו אלה הבטחות חלולות. זה מה שהרגישו גם משפחות גולדין ושאול במלחמתם להחזרת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. המשפחה הרגישה שלמעט קומץ פעילים עיקשים, ישראלים גילו אדישות ולא היו שם להיות איתם. מדוע?
חלק טענו שמדובר היה באזרח סוג ב', בגלל שהוא אזרח שחור, אדם המעורער בנפשו. זאת הייתה הסיבה שבמשך זמן ארוך הוא לא היה בתודעה של הציבור הישראלי. באמת החברה שלנו מתייחסת באופן שונה לשבויים שונים?
אני אדם תמים, ולכן אני מאמין שפני הדברים אינם כך. אנו חיים במדינה שיוונית ודמוקרטית. יש בעיות, אבל אסור לנו להתעלם מהטוב הגדול שיש במדינה הזאת. החלוקה של אזרח סוג א' ואזרח סוג ב' היא חלוקה חסרת אחריות ומסוכנת. אסור לאפשר לתפיסה זאת להכתיב את חיינו כאן בחברה הישראלית.
7 באוקטובר שבר את כל הקונספציה הזאת. 7 אוקטובר זה כמו תחילת המצור על ירושלים. אם אנו רוצים להציל את עצמנו מחורבן, עלינו להתעורר מהתרדמה ולצאת מבית הכלא התודעתי שלנו ולהיות מסוגלים לגרש את הפחד ולנטוע בנו אהבה. מה הדרך לכך? בגישת המיקוד בפתרון, כפי שכותב עודד בן מנחם. זה תלוי בדרך פעולה שאנו נוקטים: במקום לצעוק "הצילו" עלינו לעבור למעשים. במקום להתעסק בניתוח בעיות עלינו להתעסק בפתרונות. במקום להתמקד בהאשמה עלינו להתחיל לתקן ולקחת אחריות. במקום להתמקד במה הוביל לאסון 7 באוקטובר עלינו להתמקד בהצלחות העבר. במקום לנסות לשלוט אחד על השני עלינו להשפיע אחד על השני. במקום לחשוף פגמים וחולשות אצל אחרים עלינו לגלות את המשאבים והחוזקות אצל כל אחד.
לפני חורבן הבית השני היו הרבה סימנים אבל הפחד בין האחים השכיח מהם לזהות מיהו האויב האמיתי שאינו בוחל ומבחין בין כהי עור לג'ינג'ים, בין סוג א' לסוג ב', בין יהודים ושאינם יהודים. אנו זקוקים לקסם של התמימות של התרבות האתיופית במקום לפחד מהמתנחלים, מהשחורים, מהקפלניסטים, מאחים לנשק, מהחרדים, מהשמאלנים, מהערבים הישראלים. יש להרפות ולאהוב.
בימים הללו של חשבון נפש לאומי, בעקבות חורבן בית המקדש השני לפני אלפיים שנה, השנה אין לנו צורך להרחיק לכת. ב-7 באוקטובר נפרצה החומה. בבין המצרים אנו חייבים לעצור ולשמור על הבית. הבית של כולם.
