הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)לפני הרבה שנים הבאתי לכיתת הלימוד צילום של דף מתוך האנציקלופדיה התלמודית. אחד הלומדים קרא מן הדף, ובלי משים, על אף שהאנציקלופדיה כתובה בשני טורים, הוא קרא לרוחב, בלי לחוש שמשהו השתבש בקריאתו. מתברר, שאיתור קשרים בין משפט אחד למשנהו הוא דבר שניתן לעשות במאמץ לא גדול גם אם אלה לא חוברו יחדיו במכוון. בכוח הדרשה ניתן להסביר כמעט הכל. ועם זאת, עדיין יהיה מי שיזהה פה אילוץ פרשני מלאכותי. המתח בין שתי התפיסות הללו מונח כנראה בשורש מחלוקת ר' עקיבא ור' מאיר בשאלת משמעותה של סמיכות פרשיות בתורה:
" ויקם בלעם וילך וישב למקומו, וגם בלק הלך לדרכו, וישב ישראל בשטים. רבי עקיבא אומר: כל פרשה שסמוכה לחברתה למֵדה הימנה. ר' מאיר אומר: פרשיות הרבה סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב" (ילקו"ש, אמור, תרלא).
שני פסוקים בפרשה שלנו, האחד הוא סיום פרשת בלעם וכשלונו במשימה שהטיל עליו בלק. השני הוא הסיפור של חטאי ישראל בשיטים כשהם מתחילים לזנות עם בנות מואב. לדעת ר' מאיר אין לחפש ולחקור אחר קשר בין הפרשיות. אלו שני סיפורים נפרדים, אולי אירעו ברצף על לוח הזמנים, אולי לא, התורה מקבצת מעשים שונים ומגוונים. וכך גם בנוגע לציוויים שונים הבאים זה אחר זה. האם יש קשר בין "ובת איש כהן כי תחל לזנות" ובין "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה"? שואל ר' מאיר את ר' עקיבא. הלא גם כאן מדובר בשני פסוקים עוקבים (ויקרא, כא, ט-י), האם גם הכהן הגדול יוצא להישרף? אבל ר' עקיבא חורז בכישרון את שני הפסוקים וטוען כי יש טעם בסמיכותם: הכתוב מעמיד בת איש כהן שזנתה אל מול הכהן הגדול כדי להקצין ולהדגיש את ההפסד הגדול: לו היתה עומדת בפיתוי הייתה זוכה לבן כהן גדול, וכעת הביאה במו ידיה לגדיעת השושלת.
היכולת לחרוז ולקשור דבר לדבר היא מומחיות שאנחנו מכירים אותה מדרשנים בבית הכנסת. ביד אומן ובזריזות הם טווים חוטים וקושרים בין הפרשה לאירוע אקטואלי. יש קישורים שהם באמת יד המקרה, ופרשנותם היא תולדת דימיון יוצר משובח, בבחינת תורתך שעשועיי, ויש קישורים שנעשו בידו האמונה של עורך חכם, ושם פרשנותם מתבקשת כעומק הפשט. דרשנות היא דרך חיים. שום דבר אינו קורה במקרה. שערי פרשנות לא ננעלו, ולכל מעשה שעושים היום, תהיה משמעות מחר.
(בלק תשפ)
