1.
מי שמנסה לעקוב דרך התקשורת אחר ההתפתחויות בעניין זירת לבנון, יכול להתרשם כך: בהיבט הביטחוני, כוחות צה"ל (עדיין) בגזרות שונות שם. עפ"י עדויות של מפקדים בכירים, נחשף אמל"ח בכמויות מטורפות, המוטיביציה להמשיך ולהכות במחבלים אדירה, אבל נוכח הנסיבות המדיניות, ובעברית – הלחץ שלוחצים האמריקנים על ישראל, צה"ל נלחם שם כשידיו אזוקות מאחור.
טוב? ברור שלא. יש ברירה? תלוי את מי שואלים. נתניהו יגיד (לעצמו, הוא לא יודה בפומבי) שאין ברירה. מן הסתם, הוא מקווה שטראמפ עוד יחזור לעצמו או לחלופין שהאיראנים הם שיפוצצו את הכל. לעומתו, אנשי ביטחון יגידו אוף רקורד, וסמוטריץ' ובן גביר יגידו, גם און רקורד: אין ברירה. אבל בדיוק בכיוון השני. אין ברירה – חייבים לעשות הכל כדי להוריד את חיזבאללה על הברכיים, בין אם טראמפ יאהב את זה ובין אם לא. יש מצבים שאין ברירה ולוקחים סיכונים, כי האלטרנטיבה עלולה להיות חמורה יותר.
בחלק מהשיחות שנערכו בוושינגטון בסוגיית לבנון, ישראל מודרה, ורק 'עודכנה' אח"כ. בהמשך השבוע היו לישראל משקיפים שם, לא רק שלא על תקן מחותנים להסכם שמנסים לרקוח שם, בקושי שושבינים. יכולים ראש הממשלה ושר הביטחון להעביר לאומה מסר שלוש פעמים ביום שצה"ל וכוחות הביטחון יוסיפו לעשות הכל לשמור על האזרחים והחיילים. זה נכון, אבל למרבה הצער, 'הכל' במגבלות הכוח, 'הכל' במגבלות המדיניות. את זה הם לא מספרים לנו. חושבים שנחתנו כעת ממאדים? חייזרים? גם אם האמת עצובה, אנחנו רוצים לדעת אותה. זה טוב לתיאום כוונות.
ובעניין קרוב, נתניהו מרבה להתבטא באחרונה ביחס לאיראן כי "כל עוד אני ראש ממשלה, לאיראן לא יהיה נשק גרעיני". אני מקווה ומאמין שהוא צודק, אבל כשמישהו חוזר ואומר "כל עוד אני… כל עוד אני", אפשר גם לקבל את הרושם שהוא מכין לו ולנו הפתעה. שגם הוא מתחיל להפנים שאולי כהונתו כראש ממשלה לא תימשך עוד הרבה זמן.
2.
אנחנו לא באמת מודעים לכל מה שגורמי הביטחון שלנו פועלים בלבנון. בפעילותם שם באחרונה נתפסו מנהרות, מסמכים ועדויות על תוכנית מפורטת של חיזבאללה לפשוט משם על יישובים סמוכי גבול, ומהם לשעוט לעבר הגליל. זה תקופה ארוכה שיש אזהרות מפני פשיטות כאלה, מכיוון הרשות הפלשתינית אל עבר יישובי התפר שבמרכז הארץ, ובעקבות זאת חלו שינויים מתבקשים במערך ההגנתי. בימים האחרונים שמענו כי גם אפשרות לפעולות שכאלה מכיוון הגבול הירדני הארוך, אינה נשללת. גם שם, נערכים.
אם היו לצה"ל עוד כמה חטיבות לוחמות זמינות, היה קל יותר להיות רגוע יותר.
בחיים, אם יש מישהו שלא ציפית ממנו לשום דבר, ובאמת גם לא קיבלת ממנו כלום – הכל סבבה. אבל כשיש מישהו שהרעיף עליך כל טוב, סתם כי הוא אוהב אותך או כי יש לכם איזו זהות אינטרסים, לא משנה למה, ולפתע הבחור הזה עושה סיבוב פרסה ומראה לך כתף קרה, מה זה קרה, כפור ממש – אם אתה אדם הגון, אז קודם תחפש אולי אתה טעית, אולי עשית משהו שפגע בו. ואם יגעת, חיפשת ולא מצאת איזה פגם בך – הצעד הבא זה תעבור לידידך ותבחן: למה הוא עשה לי את זה. וגם אז, אם מדובר ב'קטנה', מותר לסלוח. אבל אם הפגיעה שפגע בך היא קשה מנשוא, קריטית ממש, ואפילו שיש לו סיבות משלו שאינן קשורות אליך – בדין תיפגע עד עמקי נשמתך.
וזה מביא אותי לציבורי. לנו כמדינת ישראל ולחבר טראמפ. כשאני מנסה לעקוב אחר ההתבטאויות שלו בחודשיים האחרונים כמו גם – ובעיקר – ההחלטות שהוא מקבל, שרבות מהן סותרות החלטה קודמת אך מלפני שעות ספורות, דומני כי פסיכולוגים ואולי פסיכיאטרים לא יצטרכו לעמול קשה כדי לרשום עליו דיאגנוזה רפואית והמלצות לטיפול. בהרגשתי, לו היה טראמפ ראש ממשלת ישראל דה יורה, ולא רק דה פקטו, אין לי ספק כי כל יועצת משפטית לממשלה, לא רק גלי בהרב-מיארה, הייתה ממליצה שיעבור בדיקה רפואית במוסד לבריאות הנפש. ואני אומר זאת עם כל הכבוד – באמת – לעזרה העצומה שהוא נתן לישראל במהלך המלחמה. "אם לא אני (טראמפ), ישראל לא הייתה קיימת", חזר ואמר בהזדמנויות רבות. אני רוצה לקוות שהוא קצת מגזים.
לקראת ליל הסדר הבא, כדאי שבתו היהודייה תזמין אותו לשולחן הסדר ותדאג שלפני בואו ילמד מנכדיו לשיר את "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצלינו מידם".
4.
צר לי לאכזב כמה מהקוראים, הפעם אני לא מתכוון 'לבוא חשבון' עם ראש הממשלה נתניהו ולהצביע עליו כמי שאשם במשבר העצום שיש לו ולמדינה כיום עם טראמפ עצמו, עם ממשלו על הבכירים שבהם, עם שתי המפלגות שם, בקיצור – עם המעצמה היחידה שעוד 'ספרה' אותנו והחזיקה מאיתנו כבת ברית.
בטוח שלנתניהו יש חלק במצב, אבל שני דברים: ראשית – לא בטוח שמישהו אחר היה עושה את הדברים טוב יותר; שנית – לענ"ד, כרגע הפוקוס צריך להיות על טראמפ. אם נתניהו הוא בעיה קטנה או בינונית – טראמפ הוא בעיה גדולה. ענקית. ואם טראמפ יצליח להגיע לסוף הקדנציה שלו בשלום ובבריאות, יש לנו אותו עוד כשנתיים וחצי. לטוב ולמוטב.
כפי שהדברים נראים ונשמעים כיום, לא הוא, לא סגן הנשיא ולא הצוות הבכיר בממשל, ולא אחרים במפלגתם הרפובליקנים ובטח לא אלה שבדמוקרטים, אוהבים כיום את ישראל, ובעיקר את ממשלתה ומה שהם רואים כהתנהלותה. אם לא די לנו בהצהרות המזלזלות והמתריסות של טראמפ, בא סגנו ומאיים –אין מילה אחרת – על ישראל, שאם היא לא תתיישר עם מסמך ההבנות שבין ארה"ב לאיראן, ארה"ב תעכב משלוחי נשק ואף עשויה להגיע לאמברגו נשק על ישראל.
איך שנסתכל על זה, מדינת ישראל בבעיה. לא רק מול ארה"ב בת בריתה (עדיין על מלא?). אין זה סוד שמשך שנים מדינות רבות חיפשו קשר עם ישראל כדי להיעזר בה, בזכות קשריה המיוחדים עם וושינגטון, בהידוק הקשר שלהן עם הממשל האמריקני. מדינות המפרץ, וערב הסעודית בכלל זה. עניין זה התחזק מאוד כאשר העולם כולו ראה את שיתוף הפעולה יוצא הדופן של צבאות ישראל וארה"ב נגד איראן.
ועתה? העולם כולו רואה שלטראמפ 'נשבר' ממה שקורה פה, והוא ממקד את התרעומת שלו בממשלת ישראל, שאינה מתיישרת עפ"י הגחמות שלו. מכר את נשמתו לשטן? מה הביא לשינוי הזה אצלו? והאם זה הפיך? כמו כן, האם צריך לשתוק גם נוכח התבטאויות כל כך חריפות של טראמפ וסגנו?
לא בטוח. מדינה ריבונית, גם אם היא תלויה (במידה זו או אחרת) בחסדי ממשל טראמפ, חייבת לשמור גם על מידה של כבוד עצמי, עצמאות. אלא שלענ"ד, במצב כה רגיש, ראוי שהמגיב יהיה אחד – ראש הממשלה. האיש עם הניסיון הרב ביותר, היכרות עמוקה עם העם האמריקני ומנהיגיו, ואולי גם הגיל עושה משהו. "אין זקן אלא חכמה". והשרים האחרים, שידאגו לענייני משרדיהם וידברו רק עליהם. לפחות בתקופה הרגישה הזו. כי אם הנשיא טראמפ, למשל, תעלה לו הג'ננה מהתבטאות זו או אחרת של סמוטריץ' או של בן גביר – את העצבים שלו הוא עלול להוציא על ראש ממשלתנו ועלינו, באמצעות עיכוב משלוח נשק ובאמצעים אחרים שבידו. ויש לו הרבה כאלה.
5.
סביר שבכל הקשור למגעים המתקיימים – בתקווה שאכן מתקיימים – בין הממשל שם לממשלה פה, הסמוי רב מהגלוי. אבל הגלוי כשלעצמו הוא בהחלט מקור לדאגה. והקרע נראה עמוק. והעתיד לוט בערפל ומדאיג.
בעיניים שלי, אין דרך אחרת להגדירו חוץ מ'מצב חירום לאומי'. מצב חירום לאומי ביחסי החוץ של ישראל, מצב חירום לאומי בהיבט הפנימי בכל הקשור לחוק הגיוס, בכל הקשור למחסור העצום בחיילים, כפי שמעיד הרמטכ"ל חזור ושנה, ובשטח לא רואים צעד משמעותי לתקן את המצב. בקיצור: מצב חירום לאומי, שלושה סימני קריאה.
6.
הבחירות לכנסת הבאה צפויות להתקיים בעוד כארבעה חודשים. גם בלי הצרות שמנינו לעיל, תקופת בחירות היא מתכון להתקלחות הבעירה בתוכנו. והיצר פה כה גדול, שלא בטוח שדי בסכנה שמבחוץ לכבותה.
מה עושים? קטונתי, אבל כותב מתחושת בטן. מראש הממשלה נתניהו הייתי מצפה שיעמוד מול האומה ויאמר אמת. הייתי מצפה שיכנס אליו את ראשי כל סיעות הבית (למעט הערביות) לדיון משותף, אולי להעלאת רעיונות. עצם מפגש משותף כזה ישדר לכולם שהמצב על הפנים, ובמצב שכזה על כל אחד ואחת מוטל לעשות משהו. לענ"ד, נכון גם לאתר 'קבינט מומחים' (שאינם נגועים בפוליטיקה) מתחום מדעי המדינה בדגש על אמריקנולוגים, פסיכולוגים של התנהגות (לדעת טוב יותר מה לצפות מטראמפ ומצוותו), אסטרטגיה וביטחון, ומזרחנים, ולקיים מפגשי חשיבה אסטרטגית. לחשוב על צעדים אופרטיביים הן ביחס למשבר עם ארה"ב, והן בתרגום ההצלחות הצבאיות האדירות לשפה מדינית מול אויבינו.
צוות מומחים נוסף יציע איך מדינת ישראל צריכה להיערך למצב של אמברגו נשק אמריקני. אילו קוויי ייצור חדשים לפתוח כאן? היכן? היקפים? תקציבים? דחוף-דחוף, כי שלום לא מתדפק על דלתותינו. כמו כן, צריך לכנס צוות מומחים כלכלי חיצוני שיסייע בעצות איך להתמודד עם ההוצאות הצבאיות, בעיקר.
הצעד השני – הייתי שולח לוושינגטון את הכוחות הכי טובים שיש לי, בהווה ומהעבר. הן לשיחות עם גורמי ממשל והן עם דעת הקהל שם. צו 8 אזרחי לדרמר, כדוגמה. הייתי שם המון כסף על הסברה בארה"ב. מן הסתם, יש עוד הרבה מה לעשות, אך "לא עליך המלאכה לגמור".
7.
כפי שהדברים נראים היום, בנט יכול לאפסן את הפנטזיה שלו לחזור להיות ראש ממשלה. לפחות נכון לפעם הזאת. ההידרדרות שלו בסקרים לא ממש מפתיעה, רבים צפו אותה מראש, משתי סיבות. ראשית, כך היה גם בעבר; שנית, מה לעשות, בהופעותיו בתקשורת הוא נראה יהיר וזחוח. לא זה מה שהציבור מחפש עכשיו. נגמר לנו מ'אני' ו'אני' ו'אני'. את זה יש לנו למכביר; בנוסף, את רוב הציבור הדתי לאומי הוא איבד ברגע שחבר ללפיד, וזה עוד 2-3 מנדטים. גם אמינותו של בנט, אם נבחן כמה שנים אחרונה, היא לא בשמיים, והכל בא לידי ביטוי בסקרים. אם אינני טועה היה זה עמית סגל שבימים שבנט קיבל בסקרים 20 מנדטים, העריך כי ביום פקודה הוא יהיה חד-ספרתי, ואכן נראה שזה הכיוון.
איזנקוט, לעומתו, אחד שהכריזמה ממנו והלאה, נוסק. גם הניסיון המדיני שלו הוא לא מי יודע מה, ובכל זאת, בכל הסקרים הוא חולף על מפלגתם של בנט ולפיד, ובחלק מהסקרים הפער בינו (מפלגה חדשה, זוכרים?) לבין הליכוד, מפלגת השלטון, הוא 2-4 מנדטים בלבד. מוקדם לקבוע כי איזנקוט יהיה ראש הממשלה הבאה, אך לענ"ד, סיכויו טובים משל האחרים, כולל מאלה של נתניהו, שלהערכתי, אם יעמיק המשבר מול טראמפ, עשוי או למצוא את הסיבה ה'נכונה' לפרוש לביתו (בריאות, משפט), או במקרה של התחממות צבאית רצינית בלבנון – להביא לדחיית הבחירות לכנסת.
עוד משתנה יש להוסיף לפאזל: רשימות חדשות שיציעו מרכולתן בשבועות הקרובים, בהן, ככל הנראה, גם (לפחות) אחת של המיינסטרים הדתי לאומי, שרבים בו חשים עצמם 'יתומים' פוליטית, בלא מפלגה שמייצגת באמת את הערכים שלהם. בקיצור, שום דבר עוד לא סגור, אבל המגמות די ברורות.
8.
סוגיית שילוב לוחמות בחיל השריון בה עסקנו בגיליון האחרון: מי שתהה כיצד זה שעל המכתב ההוא חתמו רק ראשי ישיבות מהזרם החרד"לי, ולא חתמו ראשי ישיבות הסדר מהזרם המיינסטרימי, שגם הם הביעו התנגדות לשילוב לוחמות בטנקים עם לוחמים – דומני שהתשובה נמצאת ב'סקופ' שנתן הרב אריה דרור, יו"ר ארגון 'תורת לחימה' ובארגון 'חותם' החרד"לי, וממובילי המאבק נגד שירות מעורב בצה"ל.
בדבריו לחברות ב'תנועת נשות לוחמים למען קדושת המחנה', החלק הנשי של ארגון 'חותם', אמר כבודו כי הוא זה שפוצץ את העניין. אני מצטט ממנו: "אני כבר שלוש שנים צועק את זה, ובשבוע האחרון פוצצנו את זה עם מכתב של 36 ראשי ישיבות הסדר ו-19 ראשי מכינות. זו עבודה של עבדכם הנאמן, שאמר: זהו, גמרנו עם הטומאה הזאת. אנחנו רוצים לנצח, אנחנו רוצים קדושת המחנה, כי החיילים שלנו הם קדושים. זו כפייה של בג"ץ, זו כפייה של גורמים חיצוניים, של אירופה, של אמריקה, שמכניסים פה המון כסף כדי להחליש אותנו מבפנים".
כידוע, מה שהיה פעם 'המגזר הדתי לאומי' מפוצל היום בעיקר לחלק חרד"לי מזה ולמיינסטרים מזה. לאלה יש את הרבנים שלהם, ולאלה את שלהם. הרבנים מהמיינסטרים מכירים היטב את ארגון חותם ואת הרב אריה דרור, שאינו מחמיץ הזדמנות ל'חגוג' על תקלות שמתרחשות בצבא. הסגנון שלו, בעיניי לפחות, הוא של שחור-לבן. לא מתאים לבית ספרנו. את סוגיית הלוחמות בשריון אפשר היה לפתור כבר מזמן בדיוק בדרך בה היא נפתרה. הלוחמות בפיילוט של השריון יעברו את ההכשרה המקצועית לא בבסיס השריון אלא בבסיס אחר, המדריכות יהיו חיילות מהשריון, ייבנה סרגל אימונים והכשרה זהה ברובו לזה של הבנים תוך התאמות קלות שלא יפגמו במקצועיותן.
והיה אם מספר מספיק של בנות יסיימו את ההכשרה (אמורה להיפתח בנובמבר), תיפתח להן פלוגה עצמאית, מגדרית, שתשרת בעיקר בהגנה על הגבולות, ללא ממשק עם פלוגות טנקיסטים. ובא לציון גואל. עד הסערה הבאה.
יו"ר מפלגת העבודה, כך עפ"י פרסומים, 'הבטיח' כי בממשלת שינוי (אם) כשתוקם, יסגרו את מוסדות ישיבת עלי. אני יכול להבין שהתבטאויות של כמה רבנים שם מאוד-מאוד לא מוצאות חן בעיניו (גם אני הקטן ממש לא מזדהה עם חלקן). אפילו אוכל להבין אם כשתוקם ממשלה כזאת, וגולן יהיה מרכיב חשוב בה (כמו שלהבדיל סמוטריץ' כיום מרכיב חשוב במשרד הביטחון – דבר שאיש לא יכול היה לצפות או להאמין), יוכל גולן לדרוש שרב בישיבת הסדר שיתבטא בדרך שעלולה לערער על מובילי הצבא (ולו בגלל אג'נדה של שירות משלב) לא יוכל להמשיך בתפקיד ניהולי-חינוכי בישיבת הסדר הנהנית מעצם ההסדר עם משרד הביטחון.
אבל מכאן ועד שלילת תקציבים או אפילו סגירה – הגזמה פראית. הסיבה הכי חשובה למה שזה לא יקרה: כי צה"ל והמדינה זקוקים לישיבות ההסדר לא פחות – הרבה הרבה יותר – מכפי שישיבות ההסדר כגופים זקוקים לסיוע כספי ואחר שהן מקבלות מהמדינה. בקשתם של מפקדים בכירים לקבל אל מתחת לפיקודם לוחמים מישיבות ההסדר, וכמה שיותר, תוכיח.
