שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)השבוע התנהל בבית המדרש בקריה האקדמית אונו, דיון מרתק סביב שאלת אמירת תחנון בשבת. אחד הרבנים טען שלא ייתכן לומר תחנון בשבת. לדבריו, השבת היא יום של שמחה, קדושה ומנוחה, ולכן אין בה מקום לתפילות של תחינה ובקשת רחמים. זו גם העמדה המקובלת במסורת הרבנית, שלפיה אין אומרים תחנון בשבתות, בימים טובים ובאירועים שמחים.
מנגד, הקסים, המכירים היטב את מסורת התפילה של יהדות אתיופיה, טענו שבוודאי יש מקום לתחנונים בשבת. אמנם השבת היא יום של קדושה ושמחה, אך לצד תפילות השבח וההודיה יש גם תפילות של בקשה ותחינה לפני הקב"ה. יתרה מזאת, דווקא בימים הקדושים והמשמחים שבתות וחגים, יש במסורת האתיופית מקום משמעותי לעמידה בענווה ובבקשת רחמים. השאלה שעלתה הייתה: מה עומד מאחורי ההבדל בין שתי המסורות?
אחת ההצעות שעלו בדיון נשענה על מחלוקת ידועה בין בית שמאי לבית הלל. הגמרא דנה באדם שהלך במדבר ואיבד את מניין הימים. לפי שיטה אחת, הוא מונה שישה ימים והיום השביעי הוא שבת; לפי שיטה אחרת, היום שבו התעורר נחשב שבת, וממנו הוא מתחיל למנות את השבוע. מאחורי המחלוקת מסתתרת אולי שאלה עמוקה יותר: האם השבת היא היום הפותח את השבוע או היום החותם אותו?
אם השבת נתפסת כתחילת השבוע, היא מביטה אל העתיד. האדם עומד לפני האתגרים והמשימות שעוד יבואו, ולכן טבעי שיהיה מקום גם לבקשה ולתחינה. אולם, אם השבת נתפסת כסיום השבוע, היא מבטאת שלמות, מנוחה והודיה על מה שכבר הושלם. במצב כזה התחנון, שהוא שפת החסר והבקשה, נדחק הצידה.
לפי גישה זו, המחלוקת על התחנון משקפת שתי תפיסות שונות של השבת: האם היא שער אל העתיד לקראת השבוע הבא או חותמת של השבוע שעבר? האם היא זמן של ציפייה ותקווה או זמן של הודיה ושלמות?
אינני שולל הסבר זה, אך ברצוני להציע נקודת מבט נוספת. בעבר הצעתי שהמסורת של יהודי אתיופיה, ובמידה רבה גם התיאולוגיה המקראית המאפיינת אותה, נשענת על תודעה של הכנעה, בעוד המסורת הרבנית מאופיינת יותר בתודעת כבוד. שתי התודעות יוצאות מאותה הנחת יסוד: קיים פער בין האדם לבין הא-ל. השאלה היא כיצד יש להתייחס לפער הזה.
תודעת הכבוד מבקשת במידה מסוימת לצמצם את הפער. לא באמצעות ביטול ההבדל שבין האדם לא-ל, אלא באמצעות העלאת האדם. האדם מתקדש, מתרומם ומתקרב אל הקדושה. מתוך כך, שבתות וימים טובים נתפסים כרגעים של שלמות והתעלות. במצב כזה התחנון נתפס כביטוי לחיסרון, ולכן אין לו מקום בימים המסמלים קרבה ושלמות.
לעומת זאת, תודעת ההכנעה רואה את הדברים אחרת. לפי תפיסה זו, הפער בין האדם לא-ל איננו בעיה שיש לפתור, אלא אמת קיומית שיש להכיר בה. מטרת החיים הדתיים איננה לטשטש את המרחק, אלא להיות מודעים לו. דווקא מתוך ההכרה במוגבלותו של האדם מתאפשרת פתיחות לחסד הא-לוהי.
לכן, כאשר מגיעים ימים קדושים כמו שבתות ומועדים, אין התחנון נעלם. להפך. דווקא הקרבה המיוחדת אל הקב"ה היא שמזמינה את האדם לבקש, להתחנן ולהישען על חסדו. אפשר לדמות זאת למלך היוצא מארמונו ומגיע אל הכפר. יש מי שיאמר: אם המלך כבר כאן, זה הזמן לשיר, לשבח ולהודות; ויש מי שיאמר: אם המלך כבר כאן, זה בדיוק הזמן לגשת אליו, לשטוח לפניו את הבקשות ולהתחנן לרחמיו.
ייתכן שכאן נעוץ ההבדל העמוק בין שתי המסורות. בתודעת הכבוד, התחנון נתפס כביטוי של חיסרון, ולכן הוא נסוג מפני השמחה והשלמות. בתודעת ההכנעה, התחנון אינו חיסרון אלא חסד. הוא אינו סימן לריחוק, אלא ביטוי לקרבה. הוא איננו פגם בעבודת ה', אלא אחת מצורותיה העמוקות ביותר.
מנקודת מבט זו, השאלה האם אומרים תחנון בשבת איננה רק שאלה הלכתית. היא משקפת שתי דרכים שונות להבין את הקשר שבין האדם לא-לוהים: האם הקרבה הא-לוהית מזמינה בעיקר הודיה ושמחה, או שמא היא פותחת פתח לתחינה, לבקשה ולהישענות עמוקה יותר על חסדו של הקב"ה.
לכן, בתודעת הכבוד, אירועים כמו ברית, שבע ברכות ולעיתים גם מועדים מיוחדים נתפסים כרגעים של שלמות וחסד, ולכן אין אומרים בהם תחנון. השמחה עצמה היא מצווה, וזהו זמן להודות ולא לעמוד בשפת החסר. גם ביחס ליארצייט, בדרך כלל אין מבטלים תחנון, משום שהיום נתפס כיום של זיכרון, עליית נשמה ולימוד.
עם זאת, בקהילות חסידיות מסוימות אין אומרים תחנון ביום פטירת צדיק, מתוך ראייתו כיום של השפעה רוחנית מתמשכת. לעומת זאת, בתודעת ההכנעה, גם בימים של שמחה וקרבה אין התחנון נעלם. האדם יכול להכיר בחסד ולשמוח, מבלי לאבד את תחושת התלות בקב"ה ואת הצורך בתיקון.
