ירושלים – לא מה שחשבנו. ובכל זאת

 

הפער בין ירושלים המיסטית כפי שתוארה ע"י הקהילה באתיופיה, לבין המפגש עם ירושלים הקונקרטית, בין ירושלים של המיתוס והמציאות – השליך על דור יוצאי אתיופיה בישראל

יהודי אתיופיה תיארו את ירושלים בתיאורים המיסטיים בתפילותיהם, בטקסים דתיים וסיפורים שסופרו איש מפי איש, עד כדי הפיכת ירושלים לעולם הבא, שם הוא מקום משכנו של הא-ל. תיאורי המקום כללו בין היתר אמירות על העיר העטופה בזהב שבכל פינה זורם בה חלב.

מאז ומעולם ירושלים הייתה בעולם היהודי מילת קסם, שמיסטיקה ומיתוסים שזורים בה: ירושלים מחייה מתים ומרפאת חולים. ירושלים היא עיר שעושה כל ישראל חברים, מחברת בין רחוקים ומסירה מחסומים. תפילות דתיות רבות מאזכרות את ירושלים ואת חלום השיבה לציון, מתארת את ירושלים והגעגועים לראותה ולשוב אליה.

להלן תפילה מתוך תפילה לירושלים: "הללויה שבח לה' הינשאי ירושלם: תיבנה חומתך, ירושלם שערי ירושלם: אליך תפנה תפלה בירושלם דרכי ירושלם: בתוך משפטך, ירושלם בתוככי ירושלם: הרם קרן ירושלם תשבו, ירושלם ושפך דמם סביב ירושלם שמעו, ירושלם" (התרגום על פי "ספר הפלשים" מאת א"ז אשכולי).

התפילות מכילות גם בקשות בעלות מוטיבים מוכרים: גאולה, שיבת ציון, בניין ירושלים, ציפייה לראות כהנים בעבודתם ולוויים על דוכנם, מלוכת ה' על כל העמים, נקמת דם ישראל השפוך. יש להעיר, שבתפילת היחיד של יהודי אתיופיה, בניגוד לתפילה של שאר הקהילות, אין כמעט אזכור לדברים חומריים, כגון תפילה לחיים ארוכים, לפרנסה ולבריאות, ותפילתם מדברת בעיקר על זיכרון ירושלים החרבה, זיכרון שעבוד גלויות וכו':

"בואו נשתחווה ונודה לו לבדו קדוש. בואו נשתחווה נתפלל נשיר נברך נקדש לאבי בורא שמים וארץ… ונשתחווה בתוך היכלו, מקום הדום רגלו של ה'… בשר לנו, בשר לנו, על ירושלים בשר לנו בשר לנו, בשר לנו, על בית המקדש בשר לנו בעניין בית דוד בקשו טוב ושלום לירושלים… התגעגעתי לירושלים, התגעגעתי… כי יעבדו עמי בתוך ביתי" (תרגום: שושנה בן דור).

בשלהי שנות השבעים החל גל עלייה מאתיופיה, כאשר יהודים מקהילת אתיופיה יצאו לדרך העלייה לישראל. אלפי יהודים יצאו ברגל מכפריהם באתיופיה, תוך שהם מתחזים לפליטים, מערבה אל מחנות פליטים בסודאן. רבים נספו במסע, כארבעת אלפים יהודים. לזכרם נקבע יום ירושלים ליום הזיכרון ליהודים שנספו בדרכם לישראל והוקם אתר ההנצחה בהר הרצל.

אין ספק שהפער בין ירושלים המיסטית כפי שהיא תוארה על ידי הקהילה באתיופיה, לבין המפגש עם ירושלים הקונקרטית, בין ירושלים של המיתוס לבין ירושלים ובין המציאות – השליך על דור יוצאי אתיופיה בישראל. נבנה עולם שיש בו דינאמיקה בין הרגע שלפני – החלום השאיפות, ובין הרגע שאחרי – המציאות וחיי היום יום. פה יכולה לעלות השאלה אם העלייה לארץ ישראל של יהודי אתיופיה הייתה ממניעים ציוניים.

ד"ר דוד משה ביטון עמד על ההבחנה בין ציונות לשיבת ציון: "רבי יחיא בוחבוט מהעיר בני-מלאל שבמרוקו עלה לארץ ישראל בשנת 1963 והתיישב בעיירה ירוחם. הוא הקים את בית הכנסת "שיבת ציון" בו התפללו עולים ממרוקו, ביניהם סבי שהיה גם שליח ציבור. ההיסטוריוגרפיה הציונית הרגילה אותי לחשוב שסבי ואבי אינם חלוצים, אלא שהתנועה הציונית עשתה עמם חסד והצילה אותם מגלות בצל ישמעאל. גם התיישבותם בנגב הייתה כורח שנכפה עליהם. המיטיבים מבין ההיסטוריונים הצמידו להם את השם "חלוצים" אך בהסתייגות: "חלוצים בעל כרחם", "חלוצים בדמעה" או "חלוצים בפועל". מאחר וידוע כי בכוחם של מושגים ומילים לחולל מציאות. אני מבקש להציע כי המושג "ציונות" והנרטיב ההיסטורי המלווה אותו מצמצמים את הסיפור היהודי של הדורות האחרונים ומדירים ממנו קבוצות מסוימות. שימוש בשם "שיבת ציון", כשמו של בית הכנסת של סבי, יכול לתקן עיוות היסטורי ואף לייצר צדק תרבותי… לצד השפה הציונית הרווחת, המונח הרחב "שיבת ציון" שאני מציע, מאפיין תופעה של רצף ולא של מהפכה, של מהלך היסטורי ולא רק של תנועה אידיאולוגית" (מתוך: "בין 'שיבת ציון' ל'ציונות': פרשנות מחודשת לאור פועלם והגותם של חכמי המערב בארץ ישראל כולנא, תשפ"א).

בהבחנה זאת בין ציונות לשיבת ציון, מבקש ד"ר ביטון מהחברה הישראלית לשנות את הפרדיגמה, לעשות שינוי בתפיסה – שיוביל לשינוי המציאות. יהודי אתיופיה הדגישו בתפילותיהם, כפי שטוענת החוקרת שושנה בן דור, את עניין חידוש הברית. כולי תפילה שנזכה לחדש את הברית הישראלית, תוך כדי שינוי בתפיסה שלנו שתוביל להידברות והבנה בין כל חלקי העם. ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו, עיר שעושה כל ישראל חברים. שנמשיך להתגעגע לירושלים מתוך ירושלים.

(במדבר תשפ"ב)