בין החיבורים

לצד הדגשת השבטיות, שבולטת בתורה בהקשרים שונים, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל 

סבי הרב מרדכי הכהן ז"ל, נולד בעיר העתיקה של ירושלים, ב'לוגאנעס', ליד "בתי מחסה". לאחר שעבר לעיר ה'חדשה', קבע את ביתו ברחוב דוד ילין, רחוב קסום בשכונת "זכרון משה". הבית, בית ירושלמי טיפוסי היה. מדרגות אבן מוצקות וגדולות, מעקה ברזל מסוגנן. חדר לפנים מחדר לפנים מחדר, בצדיו מטבח ושירותים קטנטנים, ובחזית מרפסת (או כמו שהירושלמים כינו אותה: גזוזטרה) שם היה סבא יושב לעתים לנוח על גבי כיסא הנדנדה שלו (הדברים תוארו יפה בספרה האחרון של בת דודתי, אמונה אֵלון, "נפשנו חיכתה"). החדר הגדול, עמוס ספרים מן הרצפה ועד לתקרה, בכל ארבעת קירותיו, שימש כבית כנסת שבו התפללו בצוותא יקירי ירושלים, מכל העדות והחוגים. באחד הימים, נכנס למקום קבצן לבוש סחבות, וביקש – גם זה מנהג ירושלמי ישן – חתיכה של דג מלוח, שיירי קוגל משבת וכמובן – מעות נדבה של צדקה. סבי הוציא מטבע ונתנה בידו במאור פנים.

כשיצא, אמר לסבי אחד מרֵעָיו: לזה אתה נותן? ואי אתה יודע שרמאי הוא, ובבעלותו כבר שלושה בתים? סבי לא התבלבל, חייך לרגע, ואמר: ומה בכך, זוכה אני לתרום לבניינה של ירושלים…

אכן, לצד "עיר השלום" השמיימית, והעיר "שחוברה לה יחדיו" מתוארת ירושלים במקרא גם כעיר ארצית לחלוטין.

לצד "עיר הצדק קריה נאמנה" הייתה ירושלים גם לעיר שנשותיה מכרכרות ומפזזות, "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה", וגבריה עוסקים, לצד מעשי החסד והצדקה, גם במעשים אסורים לחלוטין. "צדק ילין בה – ועתה מרצחים".

לא רק "הולי לנד", אלא גם – למרבית הצער ולמגינת לב – גם "חולי-לנד", עיר שמקצת שריה וחכמיה היו ל"סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם", עיר שנכסיה נמכרים לא רק בגלוי אלא גם מתחת לשולחן ואגב מתת שוחד.

"חיבורה" של ירושלים, כמו הפער, בין "ירושלים של מעלה" לבין "ירושלים של מטה" היה ונשאר אחד מסממניה הבולטים של "עיר הקודש, קריה נאמנה".

ביטוי לכך ניתן במדרש חכמים על הפסוק הנודע (תהלים קכב, ב-ג) שאף נחרת בשערי העיר: "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו". רבי יוחנן דרש על "חיבור" זה את מדרשו (תענית ה, ע"א, בתרגום): "אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. והאמנם יש ירושלים למעלה? כן, שנאמר 'ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'".

במקום אחר דרשו לשון 'חיבור' זו באופן אחר: "עיר שעושה כל ישראל חברים".

צירוף לשון זה הושאל למקומות והקשרים אחרים. בין השאר, הוא נקבע כשמה של חברת 'אליאנס' – כי"ח הצרפתית שביקשה להקים בקהילות ישראל, לרבות בירושלים של 'הישוב הישן', 'שקאללעס' – בתי ספר שלצד לימודי הקודש ילמדו בהם לימודי חול, לרבות עשיית מיני מלאכה ועוד בשפה הצרפתית רחמ"ל, דבר שעורר עליה את חמתם של קנאי ירושלים, (עוד אחד מסמלי העיר, מאז ולתמיד).

במקורו, בלשון חכמים, היה המונח "חבֵרִים" מונח הלכתי טהור שמשמעותו כינוי לאנשים המקפידים עד לאחת בהלכות טומאה וטוהרה ואוכלים אפילו את חוליהן בטוהרה (לפיכך, אגב, הקפידו חכמי הלכה שונים, וביניהם ר' משה פיינשטיין להימנע מכינוי בני הקהילה הרפורמית "חברי בית הכנסת" והמירו מונח זה במונח האנגלי 'מעמבערס'). ומכאן פירוש "עיר שעושה כל ישראל חברים", בשעת הרגל, קיימת הנחה שכל העולים לעיר הקודש טהורים הם, כולם 'חברים' אהובים, ולפיכך אין לדקדק בטיבם ולחשוד בהם שמא ח"ו טמאים הם.

יש בהלכה זו ביטוי נוסף לכל אותן הלכות רבות שנאמרו בעניינה של ירושלים ומבטאות את עקרון היסוד שלפיו "ירושלים לא נתחלקה לשבטים". עיר הקודש היא קניינה של האומה כולה. מעקרון יסוד זה נגזרות הלכות הרבה. ביניהן, חוסר האפשרות ל"חילוט" בית ביד הקונה אותו, גם בתום השנה. בדומה לה, גם ההלכה שלפיה "אין משכירין בתים בירושלים" אפילו בשעת הרגל, שהרי בתי העיר – קניין האומה כולה הם, וכל הרוצה להיכנס אליהם, לישב ולישון בהם, אפילו ללא מתן תמורה כלשהי, הרשות בידו.

"חיבורה" של ירושלים קיבל חיים משל עצמו, בנסיבות שונות, ובמיוחד לאחר שחרור ירושלים בשנת תשכ"ז.

אכן, המתבונן בתולדותיה של ירושלים, רואה שלא תמיד, אם לנקוט לשון המעטה, העיר אכן "חוברה לה יחדיו". ולא רק במישור מערכת היחסים שבין היהודים, רוב מניין ובניין תושביה, לבין שכניהם הלא יהודים, אלא גם בתוך הציבור היהודי פנימה. כולה מלאה מחלוקות ומריבות. ויעידו על כך קורותיה הרצופים במחלוקות, קנאות ושנאות, וקירותיה העטופים בשכבה עבה של פשקווילים וכרוזים, חרמות ונידויים, עד שאמרו עליהם שאלמלא הדבק שבאמצעותו הם מודבקים על קירות העיר וחומותיה, היו אלה כבר מתמוטטים מזמן.

דודי ע"ה, הרב שמואל אבידור ז"ל, איש ירושלים, היה אומר על כך בדרך הלצה, שלכך דייק משורר התהילים באמרו "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", ולמה לא אמר "בירושלים" ממש? אלא לפי שרק מבחוץ נדמית ירושלים כ"עיר שחוברה לה יחדיו", אך משנכנס אתה לתוכה, הנך מגלה מציאות שונה לחלוטין…

בפועל, ככל שעוברות השנים, הופכים לצערנו גם ירושלים, גם "יום ירושלים", ממדורת שבטים למדורת שבט, נחלת מִגזָר אחד, סקטור מובחן בהליכותיו ובמראהו.

מריקודגלים  לריקודגל, דגלו של שבט אחד.

תופעה זו צריכה תיקון. שהרי לצד הדגשת השבטיות, שבולטת בתורה בהקשרים שונים, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל. ואחד הבולטים שבהם, כאמור לעיל, הוא העיר ירושלים, שעליה נאמר כי היא עיר שאמורה לעשות "כל ישראל חברים". את "כל ישראל", ולא רק את "ר' ישראל" והדומים לו.

מי ייתן וכינויה של עיר הקודש כ"עיר הצדק" יתבטא לא רק במתן צדקה לאלפי העמותות והגמ"חים, ה'כוללים' והישיבות, שמצויים בה כחול אשר על שפת הים, אלא גם בעשיית צדק שעיקרו פיתוח חרצובות רשע, הסרת אגודות מוטה, כיסוי עני ודאגה ל"משפחתו"-משפחתנו הגדולה של הקב"ה, ה"עני והגר, היתום והאלמנה" אשר בשערינו, שערי ירושלים, ודי בכל אתר ואתר.

"כי מציון תצא תורה", גם תורה זו, "ודבר ה' – מירושלים!".

(בהר בחוקותי תשפ"ג)