מרים (שם בדוי)היי, אני מרים ובעוד חודש אהיה בת 80. 80 שנים רגילות, לא משהו לספר עליו לנכדים כאגדת גבורה. לא בניתי כפר ולא מצאתי מים באמצע המדבר. בית ספר לבנות מזרחי שהפך לממלכתי-דתי, יד-אחים-לכם-שלוחה, לימודים, חתונה, ילדים. בקיצור: החיים עצמם, בכל פשטותם המפוארת.
ובכל זאת, החלטתי לפרסם מחשבות ורשמים. שלא תהיה כאן אי-הבנה. לא יהיו כאן תיאורים של הרפתקאות סוחפות, וגם לא של זיכרונות הרואיים נוצצים. זה יהיה תיאור של כל הלא-מיוחד שבחייה של אישה בת 80. של הדברים הקטנים שממלאים בשקט את הימים. חברים טרחניים וחברות מפרגנות – מי יותר ומי פחות. נכדים מקסימים-מוצלחים-מוכשרים שלי ושל חברותיי, ולצידם נכדים "שקופים", שמתמודדים בשקט עם קשיים כבדים, ואין סבתא אמיצה שתפרוץ את שתיקתם ותספר גם בשבחם. בעל נעורים שהשיל מכבר את סימני הנעורים, אבל נשאר, לטוב ולמוטב, אותו הבעל המוכר. זוגיות ששורדת בעיקשות וזוגיות שנסדקת בשקט. בדידות וגעגועים, שמחות קטנות, תקוות מהוססות ומבט מפוכח על החיים.
יהיה כאן גם צחוק עצמי משחרר על "קשישים", "אזרחים ותיקים", "גמלאים" – ובעברית פשוטה וישירה: זקנים. אבל האזרחים הוותיקים של היום, כך אנחנו משוכנעים, אינם דומים כלל לזקנים של פעם. פעם הם ישבו שעות על הספסל בשדרה, התווכחו על פוליטיקה, ונסעו בקיץ לבית הבראה. היום אנחנו יושבים שעות סביב שולחן ליל שבת, מתווכחים על ניהול המדינה ובעלי היכולת בינינו יוצאים בקיץ לקרוז מפנק. אנחנו, כמובן, שונים לחלוטין. כמעט.
בצד הרצון למצות את החלק האחרון של החיים, אנחנו, בני הגיל השלישי, נעצרים מפעם לפעם לחשבון נפש נוקב: האומנם הגשמנו את ייעודנו, שלשמו נשלחנו לעולם הזה? וכאן אני נזכרת במאמרו המפורסם של ר' זושא מאניפולי: "אם יאמרו לי בעולם האמת: זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? ממה אני כן מתיירא – כשיאמרו לי זושא, למה לא היית זושא?".
וכמו ר' זושא, גם אני שואלת את עצמי: האם הייתי מרים? האם יכולתי להיות אחרת? טובה יותר? אינני יודעת כמה עוד ניתן לתקן בשעת בין ערביים זו, אבל אנסה למצוא נחמה במה שכבר נעשה בעוד היום גדול.
tiago-muraro–unsplash
שאלה מעניינת נוספת היא מה קורה לאנשים עם הגיל – לא לגוף, אלא לאופי. כי בניגוד לגוף שמתרכך, האופי מתחדד. החסכן הופך לקמצן ממולח, הביישן הופך לסגור ומוגף, והנדיב – ברוך השם – הולך ומרחיב את ידו. ומה עם הסבלנות? היא נמוגה כמעט לחלוטין. מי שפעם המתין בנימוס בתור בקופה, מוודא עתה שעגלתו תמיד ראשונה – בדחיפה קלה או בהצגת "פטור מתור".
מנקודת התצפית הנוחה של גילי המופלג אראה ואפרט מה קורה לקווי אופי של אנשים – ובהם חבריי הקרובים – ברבות הימים. כיצד הזוג שבראשית דרכו היה צריך לחשב כל הוצאה קטנה, יתמקח היום בעקשנות עם נהג המונית הנדהם על 20 שקל בנסיעה לשדה התעופה, לפני טיול נוצץ שעולה אלפי שקלים. אספר כיצד הבחור המשעשע והחביב שהתחתן עם חברתי הטובה – לקנאת כל הבנות – הפך לזקן טרחן שמשחזר בדיחות ישנות בכל הזדמנות. וגם אציג את זה שהיה מתלהט בכל ויכוח פוליטי, ועתה התמתן ובמבט מפוכח טוען: "כל המריבות הללו מיותרות לחלוטין".
אתאר זוגות מתרפקים, שכבר 60 שנה קוראים זה לזה בשמות חיבה מתוקים, וגם כאלו שכבר 60 שנה מתקוטטים בנחישות ועדיין אינם יכולים לשאת רגע אחד בלא בן הזוג הנחוץ. אספר על חברות שפרחו לאחר שילדיהן גדלו, ועל כאלו שהתכווצו פנימה, כאילו לא ידעו מה לעשות עכשיו כשהגדולים כבר אינם צריכים אותן. על הניסיון המתמיד, המתיש לפעמים, לשמור על הרלוונטיות – לדעת מי זה אותו זמר שהנכד מעריץ, ולהבין על מה בדיוק צוחקים כולם כשמישהו שולח סרטון בקבוצה המשפחתית.
את הדברים האלה, הקטנים והמדויקים, שכולם מכירים ואיש אינו אומר בקול, אני מתכוונת לכתוב כאן. נראה שהחיים הרגילים והקטנים, הם בדיוק הסיפור. רק צריך מישהו שיספר אותו בלי לקשט יותר מדי. ואולי מפעם לפעם, בין הסיפורים, אוסיף כאן גם עצה קטנה, לא גדולה ולא מחייבת, ממרים בת ה-80.
