וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)משה מוכיח את ישראל, אבל נזהר בכבודם. הוא לא מזכיר חטאי עבר, אלא מקומות שבהם חטאו. אבל גם המקומות אינם נזכרים בשמות אלא ברמזים, ויש הפניה למקומות שאינם קיימים.
הכתוב אומר (דברים א', א'): "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". רש"י מבאר: "ובין תופל ולבן – חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן. אלא הוכיחם על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן; ודי זהב – הוכיחם על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם". ובכן, מהם החטאים והתופעות שמהם מזהיר משה במילים "במדבר, בערבה, מול סוף"?
החתם סופר מבאר כי למילים "מִדְבָּר, ערבה וים סוף" מצינו מקבילה בגמרא במסכת עירובין (דף י"ט עמ' א') "שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים". פשר הדברים הוא זה: "מדבר" – הוא מקום ריק ושומם. תכונת המקום היא שקט ובדידות חברתית.
האדם הוא מטבעו יצור חברתי שחי בקהילה. אדם שמתרחק ועובר למדבר, הוא מי שאינו יכול לסבול בני אדם, כי הוא אכול קנאה. אין הוא יכול לשאת את הצלחתם. קנאה ותחרות מוציאות אותו משלוותו ומפריעות לו להגשים את עצמו. על כן, הוא בורח למדבר ומוצא שם את מנוחת הנפש שלו.
המילה מדבר מבטאת אם כן את הקנאה, וזה הפתח הראשון – לגיהינום. "ערבה" – מבטאת תערובת ועירוי של אנשים זה בזה. עסקינן ב"תערובות זנות, בחורים ובתולות, אנשים ונשים". כך למשל ב"ערבות מואב" הייתה תערובת עם בנות מדיין. תאווה זו היא ההפך ממדבר שבו אדם חי בבדידות, והיא מאפיינת מקום יישוב שבו אדם מעורה בזולת. המילה "ערבה" היא ביטוי לתאווה. זהו הפתח השני לגיהינום.
"מול סוף" – בים (סוף) יש גלים נישאים ועזים, כפי שנאמר (תהילים פ"ט, י'): "אתה מושל בגאות הים בשׂוא גליו אתה תשבחם". זהו ביטוי לגאווה, נשיאת ראש ורוממות רוח. המילים "מול סוף" הן אפוא ביטוי לתאוות הכבוד. זהו הפתח השלישי לגיהינום.
נמצא כי שלושת המקומות הנזכרים, מִדבָּר, יבשה וים, אינם מבטאים מקומות פיזיים, אלא את המקום שבו נמצאת נפש האדם החוטא. אלו שלושה שערי גיהינום המצויים באדם עצמו, ומהם הוא נשאב אל אובדנו. משה ביקש ללמד את בני ישראל להיזהר משלושה מנגנוני הרס עצמי, של קנאה, תאווה וכבוד.
אלו מתאפיינים במקומות, כדי ללמד את האדם כי אפשר לברוח ממקום למקום, ובכך להתגונן מחטאי המקום הראשון, אבל בריחה זו חושפת לחטאי המקום החדש. מי שבורח מן הגאווה אל ההתערות החברתית עלול ליפול בחטא התאווה, ולהיפך.
בריחה ממקום התערות חברתית במקום יישוב – חושפת אדם לסיכון בחטאי תאווה; מי שבורח משם לבדידות, חושף עצמו לחטא של אי אהבת אדם וקנאה בהישגי הזולת; מי שבורח אל הגאווה האישית נחשף לחטאי היוהרה וההתנשאות.
בריחה לא עוזרת לברוח מפתחי הגיהינום, ורק מחליפה פתח אחד בפתח אחר. הפתרון מפני הסכנה אינו מצוי בבריחה ממקום למקום, אלא נמצא במודעות העצמית. רק מי שמודע לסיכון מפני פתח הגיהינום שאליו הוא חשוף ונזהר מפניו – עשוי להינצל.
הנה כי כן, אין לאדם מקום לברוח אליו, ובכל זווית יש מלחמה באחד מיצרי האדם. אין שלווה ואין אפשרות לשבת ולנוח על זרי דפנה בשום מקום. נחוצות מודעות עצמית והתמודדות בכל עת ובכל מקום.
