בשבועות האחרונים אין כמעט יום שעובר בלא שנושא אחדות הציבור הדתי לאומי עולה בו לדיון. פניות בקהילה וברחוב, בטלפון בוואטסאפ, וברשתות החברתיות. בתוך עמי אנכי יושב, הציבור צמא לאחדות בכלל, ולאחדות בציבור הדתי לאומי בפרט. ישנם ביניהם המעלים את ההיבטים העקרוניים הערכיים והרוחניים של מעלת האחדות בעם ישראל, ואת הסכנה של המחלוקת ושנאת החינם, במיוחד בימי בין המצרים, לקראת שבת חזון ותשעה באב, ויש שמעלים אותה בהיבט הפרקטי בחשש מפני תוצאות הבחירות בכלל, ולגורל הייצוג של הציבור הדתי לאומי בפרט, במיוחד עקב הצהרות אלימות של פוליטיקאים, קיצוניים, על כוונתם לפגוע בצביון הדתי של המדינה, לפטר בעלי תפקידים שאשמתם היחידה היא הכיפה שלראשם, לסגור מקוואות וערוצי תקשורת, להפסיק את פעולתה של מכינת עלי, ולאחרונה גם פגיעה בישיבות ההסדר, שכולנו מקווים שלא יקבלו את הכח הפוליטי לממש אותן. ומצד שני מעלים את הצרכים והקשיים הייחודיים של הציבור הדתי לאומי שנושא בעול המילואים הרבה מעבר לחלקו באוכלוסיה, ומבקש פתרון אמיתי בזמן קצר, ציבור שרבים בו נושאים את כאב השכול וצלקות הפציעה בגוף ובנפש, ואנו חייבים לוודא שהחזרה ההדרגתית לשגרה לא תגרום לשכוח אותם ושהביורוקרטיה לא תשחק אותם. ציבור שמוסדותיו שתרומתם לחברה הישראלית גדולה ביותר, מופלים שנים רבות מבחינה משאבית, ובאופן הסטורי הם מתוקצבים כקואליציוניים, ולא בדרך המלך – כראוי להם, כחלק מתקציב המדינה. לנוכח כל אלה התחושה שלהם שרק אם הציבור הדתי לאומי יתאחד לכח אחד חזק עם מנהיגות בעלת חזון, שתוביל את הציבור הדתי לאומי ותהיה שותפה בהנהגה הלאומית של כלל הציבור הישראלי. ואם לא נהיה מאוחדים המחיר שכולנו נשלם יהיה ח"ו מחיר כבד.
מנגד, כמו בתסריט קבוע מראש, עולים הקולות של אלה שששים "לגלות" לציבור הרחב (אם הוא כבר הספיק לשכוח אותם) שבעצם אין ציבור דתי לאומי, שמזמן הוא כבר התפזר לתתי תפיסות עולם שאין להם כבר מכנה משותף, ולא ניתן לגשר בין המחנות.
מולם מתייצבים אלה שמנסים בכל כוחם לשמור על "שלום בית" ולהצביע על המכנה המשותף שיש בציבור הדתי לאומי, בגוונים שונים של שילוב בין תורה עם וארץ, שילוב בין התורה והחיים, הקודש והחול, בין תורת הפרט ובין האחריות על גורל האומה והמדינה. למרות מחלוקות במינונים ובאופן השילוב, "אחדות" אינה בהכרח "אחידות", ואם נתבונן נמצא שהמשותף רב על המפריד. אחדותנו כלפי פנים תהיה מקור השראה לאחדות לאומית בכל החברה הישראלית.
הציבור הרחב, אומר את דברו, הוא מצפה לאחדות, רוצה לראות את המנהיגות עושה הכל למען האחדות, הוא חווה את חוויית האחדות המרוממת במהלך המלחמה, בחזית ובעורף, הוא אינו מבין מדוע קורעים אותו ועל מה. הציבור הזה כבר העניש בעבר מנהיגי ציבור שלא הלכו בדרך האחדות.

המצב הנתון אינו גזירת גורל. צריכים לקום מנהיגים מכל חלקי הציבור הדתי לאומי שיקחו אחריות ויפעלו בכל כוחם להביא להידברות ולחיפוש כל דרך אפשרית ליצור אחדות בציבור הדתי לאומי, ולא לחכות שהאחדות תרד מהשמים! אמנם זו מלאכה קשה, ויעמדו בפניהם הרבה מכשולים. הם יצטרכו לשכנע אנשים רבים, מאלה שהתייאשו ממלאכת האיחוד, שבטוחים שאין סיכוי, והעמל הוא לריק, לחלקם נותרו צלקות מהעבר, מנסיונות קודמים. אין לנו ברירה אלא להתעלות מעל כל אלה, איננו יכולים לשבת איש תחת גפנו ולומר "שלום עליך נפשי"?! האחדות והשלום היא מצוות עשה היחידה בתורה שאינה "מזדמנת" אלא עלינו לרדוף אחריה בכל כוחנו ולפעול למענה בשׂום שׂכל ותחבולה (ויק"ר ט ט, מסכת דרך ארץ זוטא (פרק השלום), וצריך לתחזק אותה! בבית מדרשנו אנו נוהגים לומר שהיוא אינו "בית" שבונים פעם אחת והוא נשאר לשנים רבות, הוא בבחינת "אוהל" שצריך לתחזק ולמתוח אותו מידי יום, אחרת הוא נופל על יושביו, מעין מה שנאמר "וידעת כי שלום אהליך!"
השאלה היא לא אם יש או אין ציבור דתי לאומי, אלא מה עלינו לעשות ובאיזה כלים עלינו לנקוט כדי שהוא יהיה מאוחד?
מי ששש להגיע למסקנה שאין סיכוי, ואין יותר ציבור דתי לאומי, מעורר חשד שמא יש לו ענין שהיא אכן לא תהיה, בכלל!
כולנו מזכירים שארץ ישראל היא מתנה "שנקנית ביסורים" (ברכות ה' ע"א), אולם בד"כ אנו מתכוונים לנכונות להתייסר ביסורים הנגרמים לנו ע"י אוייבים מבחוץ. אולם קנין א"י תלוי לא פחות מכך בנכונות להתייסר ביסורי האחדות והאחווה.
מדי זמן אנו מקבלים שיעור פוליטי, על מחירה של הפלגנות. האם נפיק אל הלקח?! כדברי מרן הרב צבי יהודה זצ"ל: "אוי! "זכור ה' מה היה לנו"! ומה איתנו עכשיו? מתאמצים בתחנונים, לבכות ולהתפייס, ולהתאמץ להיטהר, לטבול. ואנחנו לא טובלים. לא טובלים כי שרץ בידינו. ברוך השם, שזכינו ל"וזרקתי עליכם מים טהורים", אבל כל הטומאה של שנאת חינם ממלאה אותנו. מתי כבר נחזור בתשובה, ריבונו של עולם?! מתי כבר ניטהר? מתי כבר נזדכך? אותה הטומאה של שנאת חינם, שמשתלשלת בצדקות, ביראת שמים. שם שמים קוראים לזה. חילול ה' קוראים לזה! אוי! רבונו של עולם". (הרצי"ה זצ"ל "מתוך התורה הגואלת"- ט' באב)
אנו נדרשים להצליח במקום שגדולים וטובים התקשו, לא משום שאנו טובים מהם, אלא משום שאין לנו ברירה!
אם חפצי חיים אנחנו, ורצוננו לשמור על עצמאותנו, עלינו להעדיף את יסורי האחדות והאחווה מאשר את יסורי החורבן.
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל
