הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פעמיים בתורה מופיעה פרשת עמלק. אך הבדל גדול יש בין השתיים. בסוף פרשת בשלח, נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".
ואילו בסוף פרשתנו, נאמר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכׇּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
בפעם הראשונה מדגיש הכתוב, וחוזר ומדגיש, כי מחיית עמלק מסורה לקב"ה, והמלחמה עמו היא "מלחמה לה' בעמלק" – מלחמתו של הקב"ה. ואילו בפרשתנו המצווה מסורה והחובה מכוונת כלפי כל אחד מישראל, בגוף שני ציווי: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח!".
אבי, בעל "תורת עַם", הרב מנחם הכהן ע"ה, שהשבוע חל יום השנה לפטירתו, פירש זאת בפשטות: בפרשת בשלח נאמרו הדברים לאחר תיאור המאורע הגדול של יציאת מצרים, קריעת ים סוף וקריסת פרעה וצבא מצרים.
לנוכח 'הניצחון המוחלט', עשוי היה מישהו לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", ולשכוח את השגחת הקב"ה וניסיו. לכן מדגישה התורה שהניצחון לא בא מיד בני האדם אלא מכוחו של הקב"ה. "מחה אמחה", אני הוא המוחה את זכר עמלק, לא אתה.
לעומת זאת בפרשתנו, נאמר הציווי ערב הכניסה לארץ המובטחת. במשך ארבעים שנות נדודים וניסים במדבר, אכלו בני ישראל מָן שמיים, שתו מי באר ולא היו צריכים לעמול וליגע לפרנסתם.
והיה מי שעשוי לחשוב שגם בכניסתם לארץ ישראל יוכלו לשבת איש תחת גפנו וליהנות מזיו השכינה בבית המדרש, ללא צורך לשאת בנטל, לעסוק במלאכה וביגיע כפיים או להגן על הארץ ולהילחם עם אויביה.
לכן מדגישה התורה: "מחה תמחה את זכר עמלק". המשימה מוטלת עליך. אמנם הקב"ה מלווה אותך כל העת, אבל השגחתו וטובו אינם עילה להיפטר מהחובה שמוטלת עליך.
פירוש מקורי ואקטואלי זה, אִפיין את תורתו של אבא. כל חייו דגל בהיות התורה "תורת חיים", מצפן ומצפון לכאן ולעכשיו, סלד מן החיקוי, והעדיף את המקוריות. בהקשר אחרון זה נהג להזכיר את האבחנה ההלכתית העדינה בעניין מים טהורים (וכידוע, גם "אין מים אלא תורה"), שעליה עמד הרב יצחק הוטנר.
לפי ההלכה, מעיין מטהר בכל שהוא, ואילו מים מכונסים צריכים דווקא ארבעים סאה כדי לטהר. וכל כך למה? לפי ש"משהו" של מקוריות מכריע במשקלו ובחשיבותו כמות גדולה של חומר שהוא רק כוח שני או שלישי. זהו כוחה של "מקוריות", חזקת "מרא קמא" של הבעלים המקורי.
לצד הדבקות במקוריות, הדגיש אבא את חובת ההשתתפות עם הציבור, הציבור כולו. על שולחנו ניצבו דרך קבע דברי מדרש תנא דבי אליהו: "אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה … לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם… ויחזרו בכל עיירות ישראל … וילמדו את ישראל דרך-ארץ… כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן שברא… והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים 'שלום עליך נפשי' כדי שלא להרבות עליהן את הטורח". וחתימת הדברים, בטעמם: "לפי שכל ישראל ערֵבים זה לזה".
יש לתת את הדעת לביטוי הנדיר שמופיע במדרש זה, "לקשור חבלים של ברזל במתניהם". צירוף שיש בו רמז, ויותר מכך, על מסירות הנפש הנדרשת למשימה זו, ועל הקשר והזיקה, כמו גם הנשיאה בעול, של המנהיג עם בני עמו. זיקה אישית ונפשית, לא רק פורמלית, שיוצרת קשר חזק בל יינתק.
דברים נוקבים אלה לא נותרו אצל אבא בגדר אידיאל גרידא, מדרש תיאורטי לעתיד לבוא, אלא כציווי חיים. למן שחר ימיו, עזב את 'אזור הנוחות' שלו כדי ל"סבוב בכל עיירות ישראל", בארץ ובתפוצות.
כרבה של ההתיישבות העובדת, וככהן הנושא את כפיו בכל יום, ולצד קיום מצוות בוראו לברך בכל יום את עמו ישראל באהבה, היה כל העת – בליבו ובגופו – "עִם הַעָם שבשדות".
עודני זוכר כיום הזה, איך כילד קטן נשרכתי אחריו, עם אמא שתחי' ושאר בני המשפחה, בשבתות ובחגים, לכל רחבי הארץ. את ליל הסדר לא עשינו בבית החמים והנעים במרכז הארץ אלא בבסיס חיל האוויר ברמת דוד או בתל נוף, מסבים בחברת מאות רבות של חיילים; לתפילת "כל נדרי" בעין חרוד, לשבתות בקיבוצי יפעת וחניתה. כילד סקרן נתלוויתי לאבא במסעותיו בין אנשי תנועת המושבים שכה אהב. באותם ימים, נסיעה של חמש ושש שעות לכל כיוון, בחורף ובקיץ, מעלות השחר ועד חצות ליל. ואבא, כדרכו, לא "יום אחד" לשתולה ו"יום אחד לחצבה", אלא ביום אחד: לנטועה ושתולה, לאבן מנחם וכפר יובל שעל גבול הצפון, וביום אחד לחצבה ועין יהב שבערבה הרחוקה. ובדרך עצירה בכפר ורבורג וכפר אחים, בערוגות ובתלמי יחיאל, בגילת ובנבטים.
ובכל מקום, מפגש מרגש עם אנשי המקום, בגובה העיניים, תמיד בגובה עיניים, שומע את מצוקותיהם, מטה אוזן כרויה לצורכיהם, מושיט יד עוזרת ותומכת, אומר דברים שיצאו מן הלב, לב חם ואוהב, דברים שיצאו מן הלב – ונכנסו אל הלב.
לימים, נהג כך במסעותיו בכל רחבי העולם היהודי. אל יהודי קוצ׳ין שבדרום הודו, אל שרידי קהילת היהודים האנוסים בפורטוגל, אל "יהודי הדממה" שבברית המועצות עוד בטרם הורם מסך הברזל, ולימים, אל יהודים שהיו מנותקים, הם ואבותיהם, במשך שנות דור מיהדותם, צעירות וצעירים שהשתתפו בכנסי "לימודFSU" באודסה ובאוז'גרוד (היא אונגוואר היהודית), בקייב ובמוסקבה, אל יהודי ארצות הברית, ואל יהודי בואנוס איירס וסאו פאולו, מלבורן וסידני. וכמובן ליהודים שבקהילות רומניה, שעמם ולמענם עשה, גם בשנות הגבורות שלו(!) ובמשך למעלה מתריסר שנים, בכהונתו כרב הראשי.
כדרכו, אבא לא ויתר על אף אחד. גם על יהודי או יהודייה בודדת שנשארו בכפר נידח או עיירה שכוחה. נאמן לגישת הרבי מלובאוויטש, שכה העריך: "אסור ליהודי להתייאש. ואסור להתייאש מאף יהודי!".
זה היה החזון, זוהי המורשת. ננצור אותם בליבנו כל הימים, ולוואי ונזכה להמשיך את הדרך ולהיות ראויים להם.
