מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)פעמיים בספר "דברים" ממעיטה התורה בגודל המאמץ הנדרש מן האדם היהודי בקיום המצוות וביראת השמים. בפעם הראשונה, בפרשת "עקב", אומרת התורה: "וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעָמְךָ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ". ההמעטה הזאת בגודל דרישותיו של הקב"ה מאיתנו הפתיעה אף את חז"ל ששאלו: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?", (האומנם יראת שמים היא דבר קל ופעוט ערך?). ובפעם השנייה, בפרשתנו, פרשת "ניצבים": "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתו"ֹ.
רוחו של האדם הניצב בפני הדרישות הא-לוהיות שמציגה בפניו התורה עלולה ליפול, זאת בראותו בתביעות אלה תביעות להגעה לשלמות, משימה שהיא למעלה מכוחו. לפיכך מרגיעה אותו התורה בשתי הפרשיות הללו כי האדם נדרש אמנם לחתור לשלמות אך אינו נדרש להגיע לשלמות.
את הרעיון הזה מביע הרב קוק ב"אורות התשובה" (ה, ו): "החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל וכמה הוא חלש לכוון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור, ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכולתו כלל?" ועל זה עונה הרב קוק: "אם האדם עלול תמיד למכשול להיות פוגם בצדק ובמוסר אין זה פוגם את שלמותו מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות…".
האדם שואף אל השגת האמת המוחלטת, אל דעת הא-לוהים, אל השלמות המוסרית, אל "השלמות האחרונה" כלשונו של הרמב"ם. התורה מודיעה לו שלא יגיע לעולם אל השלמות ואף אינו נדרש לכך. היא מסבירה לו ששלמותו של האדם איננה נפגמת מכך. יש שלמות א-לוהית ויש שלמות האדם, וזוהי החתירה אל השלמות הא-לוהית.
הרב חרל"פ, תלמידו של הרב קוק, מחדד את רעיונו של הרב קוק בספרו "מי מרום" (ז, ח): "יש לחקור ביסוד ההשגות אם ההשגה היא העיקר או בקשת ההשגה היא העיקר. על כרחך שהתשוקה היא יותר תכלית מעצם ההשגה ובייחוד לפי מה שמבאר הרמב"ם שאין שום תכלית בעולם רק הוא ית"ש…הרי יסוד המגמה היא בקשת התכלית ועלינו לבכר את בקשת החכמה על השגת החכמה…דווקא האמצעיות היא התכלית…שיהיו יודעים להוקיר את ההשתדלות יותר מהשיג התכלית המדומה, לאשר באמת אין תכלית והאמצעיות היא המבוקש העיקרי והתכלית היותר אמיתית".
לדעתו של הרב חרל"פ לא רק שבקשת החכמה אינה נופלת מהשגתה, היא עדיפה עליה. לא התכלית היא התכלית. הדרך להשגת התכלית היא היא התכלית,
באופן מפתיע נמצאו מספר פילוסופים גויים שחשבו כך בדיוק ואף הרחיקו לכת עוד יותר. פילוסוף בשם לסינג, שחי במאה השמונה עשרה, כתב "אילו ניתנה לו הברירה בין האמת הצרופה לבין החיפוש הנצחי אחר האמת היה בוחר באחרון כי האמת הצרופה היא לא-לוהים לבדו".
דומה שהרעיון הזה גלום גם בפתיחת ה"שולחן ערוך": "יתגבר כארי לקום לעבודת ה'". השולחן ערוך לא אומר "יעבוד את ה'". הקדוש ברוך הוא וגם האדם יודעים שהאדם אינו מסוגל לעבוד את ה' במשמעותו המוחלטת. הוא מצווה להשתדל לעבוד את ה'.
ונדמה שהרעיון הזה גלום גם פעמיים ב"פרקי אבות". בדבריו של רבי טרפון: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה", ובדבריו של בן הא הא: "לפום צערא אגרא".
היטיב לסכם את הרעיון פרופסור ישעיהו ליבוביץ בספר "יהדות, עם יהודי ומדינה יהודית": "השלמות האחרונה של הדת אינה ניתנת למימוש בפועל ולעולם היא נשארת בגדר הוראת דרך נצחית, הוראה לכיוון הנכון בדרך אינסופית".
פסוקי הפרשה המובאים פה בראשית הדברים מבטאים בדיוק את הרעיון הזה. האדם עלול להתייאש מעצם המצווה לחתור למשהו שאיננו יכול להשיגו. אומרת התורה: השמים מבטאים את השלמות הא-לוהית. כן. יש לחתור אל השמים, אבל השלמות האנושית "לא בשמים היא". קיום המצוות מוביל אותך לכיוון השמים אבל המצווה הזאת "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
וכדי להביא גאולה לעולם אודה לפרופסור ישעיהו ליבוביץ שהעיון בכתביו הובילוני לכתיבת הטור הזה.
